Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 231

231 צ צ ל ה כ ם ף במנוחה ולא המטירה עליה לרגעים חרפות ובוז. יש אשר החלה עדה להדיח את הרצפה וזלפה מרעימה בקולה ומחרפת אותה על כי אין מים בביור, ועדה צריבה לעזוב את מלאכתה וללכת לדלות מים, ואחרי שובה כמעט לעבודתה הראשונה והנה עבודה שלישית, נם רביעית נמצאה, את בלן עליה להשלים, ואחרי.כן זלפה מחרפת ומגדפת אותה על אשר הדחת הרצפה תמשך שעות הרבה " כי איננה יודעת גם ״לקשר זנב החתול״... ועדה תמיד שמעה דומם חרפות גברתה, בהורירה את ראשה לארץ. לו ראה אותה אז איש זר, בי אז חשב בנפשו שהיא מודה בלבבה בי חייבת היא, כי אשמתה גדלה במאד מאד... אולם לא תמיר שמעה עדה גערה. היו איזו שעות ביום, אשר זלפה החרישה, הלא הן בעת אשר אכלה. ועבודת האפילה נמשכה שעות אחדות ביום ז בקומה בבקר שתתה חלב חם ויחד עם זה אכלה, אחרי כן שתתה תה ותאכל, באה לבית־ המבשלות וישימו לפניה ״לטעום״ ותאכל, ישבה לארוחת הצהרים ותאכל, ואחרי כן הפסיקה בשנה שתהה תה והאבל, הביאו לפניה מיני פיחת שונים ותאכל. אחרי נסעה שעה לשוח הביאו לה סעודת הערב ותאכל, ואחרי כל אלה שתתה קוד, ותאכל. ואך בין הפרקים באה לעורר את שפחותיה בכלל ועדה בפרט ולהודיען נאמנה בי יש גבירה בארץ , בי יש עין צופיה ופה מלא אלה. אך מה רבו מכאובי עדה באשר כאבו שני גברתה, אז מבלי יבלת לאבל ישבה זלפה בל היום בלי עבודה, ועל בן שמה פניה רק בשפחתה ולא נתנה מנוח רגע לא לבד לידיה ולרגליה כי אם גם לאזניה: היא הרעימה אז בקולה החזק בלי הרף ... - כבדה, כבדה היא ממני עבודת הפרך - אמרה עדה בלבה - אך את הכל נשאתי וסבלתי, לו הרגיע ה״סמבטיוף משאון רביו. ואמנם כבד היה מכה איש לשאת משא העבודה והעלבון כאחד, אך היו רגעים אשר כנטפי טל תחיה באו בעצמותיה להחיות רוחה הנדכאה ולחזקה ולעודדה, הלא הם רגעי השיחה אשר עברה בינה ובין שמואל אהובה. היא שפכה לפניו את מרי שיחה והוא שמע ולבבו התחמץ, הוא הזיל דמעות ויחרק שן, והוא נתן בלבה תקוה טובה, כי בקרוב ימצא לו משמרת בבית מסחר אחר או ימצא לו תרופה אחרת, ואיך שיהיה יוציאנה מעמק עכור הזה, ויחדו יחיו חיי שלוה והשקט ... והבטחותיו ודמעותיו עודדו את עדה ולא נתנו לה לכרע תחת עולה הכבד. אך פתאום בהה גם שביב האור הקטן אשר האיר לה, מאז אבד הכסף אשר היה מסור על ירו, צל תוגה רחף תמיר על פניו גם בעת דברו עמה. הוא אמנם לא חדל