Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 226

פ ר ד 5 226 לשלם את כל השכר אשר נקב להם בתחלת הזמן, דחה את מועד השלום מיום ליום ומחדש לחדש , נשבע שבועי שבועות? פניו התעותו אז מאד, איזה שחוק של ערמה, תחנונים ושפלות רחף אז עליהם... ובאמצעים ותחבלות שונות הצליח , כי יקבל המלמד את בנו לחדרו גם ל״זמך הבא. ושמואל עשה חיל בלמודיו, ידע את כל התג״ך על בוריו, קרא גם איזו שירים וספורים, נם הצטיין בידיעת החשבון. ובמלאת לנער שמואל שלש עשרה שנה, החל אביו לחשב מה לעשות לבנו. ללמדהו אומנות? מה רע ומר גורל חניכי החרשים!-חשב אבי שמואל-יהיה מה שיהיה ואנכי לא אתן את בני להיות חניך בעל־־מלאבה, לשמוע קללות וגדופים ולעבוד כל עבודת פרך. ומה תהיה תכליתו אחרי אשר יעבר כל מדורי "הגיהנום"? הלא רוב בעלי־המלאבה מקבלים "קצבה", כי אך את גום ונפשם ישחיתו ומלאכה על בוריה לא ידעו. לא! אנכי אשתדל לתתו אל אחד מבתי המסחר. שם ילמד לדעת את טיב המסחר, ידע להתהלך עם אנשים, בראשונה יקבל שבר מצער, ואם גם יעבוד שנה או שנתים בלי שכר אין רע: טוב לסבל עוד שתים שלש שנים, אך אחרי אשר יהיה בקי בהויות העולם, אחרי שיראה לאדונו שהוא מביא לו תועלת אז ימצא שבר רב. עוד ישגה בני ויקבל שלשים, חמשים שקל לחדש ואולי גם מאה ... אז נשא אבי שמואל עיניו אל הגביר טארביצקי. הגביר אהרן טארביצקי היה איש ככל האנשים ולא נבדל במאומה, בי אם בעשרו. ר׳ אהרן היה לא נדיב ולא כלי. הוא היה שומר מצוה כורך ביום השבת מטפחתו .על צוארו, אך לא "אדוק" ומשרתיו עסקו במסחרו גם בימי השבת, כי לדעתו אי אפשר היה למסחרו להתקים בלי זה. גם בניו היו הולכים לגמנזיום וכותבים שם בימי השבת. גם זה היה מן הדברים שאי אפשר בלעדם, בי מה יהיה בנו אם לא דוקטור, פרופיסור? אף כי ידע ה׳ טארביצקי שאפשר להיות עשיר בלי כל דפלום, אבל מאיזה טעם כמום עשירינו מבקשים לבניהם דרך אחרת ומטרה אחרת יותר טובה ויותר נעלה מהדרך והמטרה שבחרו לנפשם. ואף כי גם "מלאכת הרפואה" איננה מעשרת עוד את בעליה, ויש אומרים כי גרועה היא ממסהר, אבל לעת־עתה, בך הוא מנהגו של עולם, והגביר טארביצקי במנהג העולם יחזיק ולא ירפה. בימי הנסיון שחל בשבת היה ר׳ אהרן, כרוך במטפחתו על צוארו, יוצא לקראת בנו, ולבו דופק בחזקה, מחכה בכליון עינים לדעת תוצאות הנסיון... ואולם עלינו להגיד שבחו כי ר, אהרן לא התגאה בעשרו והיה נוח לבריות, אוהב שלום ומדבר שלום עם כל אדם, ואפילו עם אשתו, וגם נהל את עסקיו בלי ערמומיות יתרה, בלי שאון ורעש, בלי קטטות ומריבות. סוף דבר: הגביר אהרן טארביצקי, בבואו לתת דין וחשבון בינו לבין עצמו על הנהגותיו, היה מוצא קורת רוח גדולה בנפשו ואומר: שישו, בני מעי, שישו! ־ אחרי הפצרות והשתדלות הרבה, עלתה ביר אבי שמואל להביא את בנו לבית