Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 185

185 בימים ההם הנח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כלם ורוחם עומדת בתוכם," וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר וכטל מן העולם, לא תהיה חובר חבר וידעוני ודורש אל המתים. ועל זאת הרי ידוו כל הדוים, שהרבה מהיהודים מניחים חיי השעה בהוד. ולכם לד,עבר, הולכים ופניהם אחורנית, אינם רואים את הדרך, נכשלים ונופלים והעולם חשך בעדם. בכל מנהגיהם - בבתיהם ובבתי כנסיותיהם ובספרותם כמתי עולם הם, מתים הם בחייהם וחיים במיתתם, היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה - וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי קיר נעשים ארזים, ודג הרקק - לויתן בבית־הקנרות. איך שיהיה ההוד, לא שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי עיקר המציאות בו הוא, והאדם שהי ואובל ושותה וחש בכל בריר, חיה, אינו בן חורין להפטר מן המלאכה, לתקן כפי האפשר את המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו המרובין, ועל ברחו לשתף עצמו בעשיר, זו במועדה ובזמנה עם שאר בני דורו. המתינו לי מעט - אמר רבי שלמה, כשראה שאנו מבקשים להכנם בדבריו- יודע אני, שאתם מבקשים לבוא עלי בתשובה זו: אין אחת משתי הדעות האלו באפי נפשה מתישבת, בשביל שזו כזו מתרחקין, ככל חד־אפין, לאחד משני הקצוות, שישנם לבל המעשה בעולם, ותמים רעים ורב־אפין אוחז בזה וגם בזה ויצא את כלם. איבל זה אינו מצוי אלא במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור או בחילופו - במי שאין בו דעה, לא הלי ולא מרגיש, והוא בשכיר יום מוקצה לבל מלאבד,, שמזדמנת לו בשוק ואינו מבחין. מה לו העבודה בחומר ובלבנים או ד,הפוש והחיטוט באשפה, מה לו בר או תבן, ומה לו מקק מטפחות ומקק ספרים או קופה של גללים ודיר של בהמה, לו הבל שווין ובלבד שיעבוד ויקבל שבר, ואני הריני מד,ביגונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאין לידם, ועבודה זו, שנוטלים להם, היא אומנותם בל הימים, מבלים בה כחם וזמנם עד זקנה ושיבה. מצורף לזה - הריני מתודה לפניכם - אני עצל מטבעי, ישני יותר בעמוד והתבונן מבקום ועשה, והמחשבה רבה בי על המעשה, וכיון שיארע לי איזו עבוב בעבודתי הריני פוטר עצמי ממנה בשמחה. ולפיכך כשהדעות נחלקו בי ושתיהן אוחזין בקולמוסי, זו אומרת כלו שלי וזו אומרת כלו שלי, הוריתי כמאן דאמר, שיהא מונח עד שיבא אליהו. והנה זה בא... הבחור הזה בסערה בא והחזירני להעבר, ורוחי עומדת עתה בהאי עלמא, שהייתי דר בו בנעורי! זקן ושבע רוגז, בלב נגוע ופצוע מאבני בליסטראות במלחמת החיים ובלויתו של נסיון קשה חזרתי לעולמי זה מבתחלה, והדמיון העלה לי בקסמיו, כבעלת אוב זו בעין־דור, תמונות וצורות ופרצופים והרבה דברים משונים וישנים מימי קדם, והם עולים ומביטים בי בזעם 5 שגלוי וידוע להם למה אני מתכוין בחזירתי זאת אליהם, ולמה הם מתבקשים-הם יודעים, שהריני בא ליטול אותם ולהעמידם כמופת לרבים לראוה בם. עולמי זה, אוי ואבוי, קטן הוא (12)