Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 186

פרדס 186 מאד. שם לא יגיצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון ולא יראו בו בפלנות נחלי דבש וחמאה, ובני האדם שם יהודים פשוטים 5 בעלי זקן ופאות וקפוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודווים ומדוכאים, חרדים ונפחדים, ועמם לא שרא נהודא. צר לי מאד, רבותי, לטלטל העצמות היבשות ולהטריח ישני עפר אלה לעלות על הבימה בכבודם ועצמם, ומי יודע אם עוד יזכו לתשואות חן מאת רואיהם. רבים מבני עמנו הרי שרוים היום בצער על חוטמם, שעומד ומכריז עליהם: אלה זרע ברובי ה׳ המה! ואלמלי היכולת בידם היו מחליפים אותו באחר - ופתאם והרוח נשא יהודים מאחת הפנות, יהודים עתיקים בבל פרטיהם ודקדוקיהם עם תרי״ג דברים משונים, שאבד עליהם כלח ונשחת טעמם, להלבין את פניהם בפרהסיא. לא, אחי,לא התולים עמדי היום,ואני אומר לכם דברים של טעם, שהם היו מעציבים את רוחי בתחלה, ובשבילם הייתי יושב משומם ומעיין עיון גדול. ובאמת מה לי לספר מחיינו בתחתי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכוסין ואםטרטינין ובעלי מלחמות לא היינו; על יעלות חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו 5 להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי־ ראיה על דם אחרים במלחמת־שנים לא נסינו; וכיצד מרקדין עם בלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצור ציד נפש חיה בשדות וביעיים לא יצאנו; לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו* בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים - כל אלה אינם אצלנו, ובמקומם יש לגו חדר ומלמד וריש מכנא, שרבנים וחתנים ובלות, רברביא עם זעריא, טפלא ונשיא, יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות ובל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם י• חיים, שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש. - טעות היא בידך - ערערנו על רבי שלמה - והן לו יהיה, שאין תבלין בחיי היהודים בדבריך, אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו, מין גבינה יש, שהיא כרום זלות לבני אדם , וחכמי האכילה מהדרין עליה ואוכלין אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא בל שבחם, ויפה היא למבינים הרבה יותר מאותה המתיקות, שהנפש תקוץ בה לפעמים עד בדי הקאה. הדובשנין אינם מאבל תאור. אלא לתינוקות. חיי כנסת ישראל אף על פי שנראין כעורין, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר אותם מכל זהומא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשין ובאין עליהם