Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 184

גו ר• ר כ* 184 והנה זה נגלה אופן רכבו, מרכבת יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי מרום, אפם חציו נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל צבעיו ונחמד למראה. ונוגה כאור לפאת ים, השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל, המביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים - ויתאדמו... זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו. בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה, ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה. המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה. את החזיון הזה לפני ושפת הבריאה סביבותי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי-לב ילד תמים. ידעתי שיחת הצמחים וזרועי הגנה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיגיה הגדולות - הבינותי היטב, הן אני נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב. ובבואי לחצר בית מעוני ויצא העגל מן הרפת ויתמודד, משפיל ראשו ומגביה זנבו רגועה, ותצא גם התרנגולת מאחת הפגות עם אפרוחיה וינקרו באשפתות, דוגרים ומצפצפים והתרנגול הולך עמם קוממיות הלוך וטפוף ומשקר עינים וקורא בגרון? אף את החתול ראיתי יורד מתחת הגג, מתרפק על הכותל וקופץ והומה - הנה ידעתי מה המה אלה ומה שיחם, ועניתי לכל אחד מהם כלשונו, נועה והומה ומצפצף בקול רם. לא ידעתי רק מה המכה הזאת, שהכה אותי אבי על הלחי, ומה לאמי שככה נתנה עלי בקולה, כראותה אותי בא בפתח רטוב מזרם מים. מה בקשו הם בזמן ההוא ומה בקש מלמדי ובני אדם אחרי כן הבין לא יכולתי. רבי שלמה סומך ראשו על יד הכסא ושותק שעה קלה. מתוך רשמי פניו וריסי עיניו נכר, שלבו זועף, ואנו יודעים על מה הוא זועף. שביל חייו היה מלא קוצים ואבני נגף, מתעקם ועולה לראשי צוקין ויורד לתהומות עמוקין. ועכשיו בפתיחת החבילות של צרות ישנות ובנגיעת האצבע במכות, שלא נתרפאו עדיין, על כרחו ידוה הלב וגדול הכאב מאד. ולאחר שנתקררה רוחו פתח ואמר: - רואה אני לגמור לכם עכשיו דבורי, שנפסק אתמול בתחלתו. זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארונו של מחמד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מגניתין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינין זו עם זו כקרכי, כשני חנונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה, זאת אומרת: רחמנא ליצלן מהאי סחורה חדתא ומיני תכשיטין דהאי זמנא בישראל! כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת עינים, חרם מצופה כסף, נאד נפוח וריק, כחל וסרק ופירכום מבחוץ׳ ופחי ומאום וכיעור מבפנים, אין טיפום גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים המה להם, כגלמי עץ לשעשועי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים ותוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים