Ha- Meʾasef · 1810-01-01 · (1810) אב תקע · p. [Seite 31]

וצמען השלים נכש האדם לכלי יכנע כל יום חתמת המציק/ ילדי התלד ופגעיהם׳ ולחיות בטוב ובנעימים/ צריך המורה לשים נגד עיניו תמיד דרך הזה * והוא/ טוב לגבר כי• ישא עולי בנעוריו(איכה ג'כ/,ח) זה כלל גדול במינון, והוא: דייהקשוה! גוף ונפש הנער לסבול כל דבר קשה אומץ הלבב אשר באדם טחון במחבא/ ואס יתאמץ האדם ויגבור בכו!/ אז ידלה מי מורה ממעמקי הלבב ׳ ואס לא יתאמץ ישכב בחיק העצלה׳ האומץ הזה הוא הכרתי׳ כי בתבנימשולו׳ יגון/ און ותמס הד3מ בכל מקום עיניך צבאותיהם תחזינה / והאדם לא יוכל לעמוד נגדם/ אס לא נסה בפה ואומץ מנעוריו/ אס לא הרגיל נפשו■ מכוער ללחום נגדחעיקיו — פגעים אלו איזנסהמה מבוע הטוב כי בלעדם היה האנוש אנוש / נא גא לדע? חדרי נפשו/ ורוחו שכב בחיק העצלות/ לא נתן ידו לפי/ אגל עתה נהפך הוא האדם ילך כגביר בין ילדי הזמן הרעיס בכל חפצו יתאמץ למשול עליהם דרך קדמונינו באומני — אף כי דרך הפכפך וזר היה — אך בזה היה לו יתר שאת בהרגילם הילדים לאמץ כחם כידוע — לא חכמות רבות תועלנה לאדם/ אך דרך העמל/ אשר בו עמד על סי׳י דבר הוא יסוד חייו ואושרו־ לא ק אומני וחורי הילדים בימינו השמים חטרתס להקל כל מעלי צואר הנער/ יחפצו ללמדם כל דבר בנקל/ ימלאו מותם בחלום אין תבינה בהם׳ והנפש— תכול בתרדמה/ ילאתדעלאס/ המה מעטכיה נפש הילד כל יחיו ׳ וישכחו כי לא למען ישב בבית ספון׳ חיבק את ידיי/ על דיישק ערש (קחנחפעע) וכובע זהב בראשו יולד האדם׳ ־אך למען ילך במרחב התבל׳ בתבל חלאה חוחים וקחשוניס/ גס מ־ מלכים' ונדיבים ירדו לפעמים