Ha- Meʾasef · 1809-01-01 · (1809) כסליו תקע · p. [Seite 21]

נ פה t למסו ר נפשו להריגה על קדושת היית(יחודו, וכעוד«־ על ברכו לקבל המיתה במנת חרב, ונמפששפרחו נשמתו, מהזה מלאך נגע גו, כי נתן ה'רחמים בלב הצר וחמל על רכות שניו, ותחת שהיה רוצה להוליך החרב על הצואר בצד החד, נכמרו רחמיו ועפה לו דחיפה בצד בקרנא של כלי חפצו דרך בזיון, ואמר לו קום לך כלב בחור ולך לנפשך . ויצילהו ה' מחרב רשעים באופן כפלאמאוד, ויהי לנס ופלא גדול. ויתחבאאח״כנין ־ ההרוגים מיראה מחרב שאר אכזריים, ולא נכר להעובריס דרך שמה אם הוא חי או מת. היה לחודב במם, מוטל בין המתים הנהרגים על קדוש הפס, ונין בצעי המיס מתנסה בשק למחסה מקרח. בלילה היה נודד לבקש אחה מחיה ולקט עשבים מפרי מר הגדול בעשבים באגס, להחיות את נפשן. בידב הזה נשאר כשמונה ימים, עד תום כל הגוי ערל וטמא וצמא דם מאגי ערב לעבור, אז ברח אל נפשו וימלט. והנה בהיותו בין ההרוגים היו שם איזה אנשים מבני עמנו מתחבאים גס הס, ועמדו מרחוק וראו כל המעשים שלא״אזקניז״ל, איך שחת לעפר נפשו תחת יד הצורר ברצותו לפגוע בו, וחשבו שכבר הותז ראשו בכרע! לטבח, וכראותם חרב הצר מונחת על צוארו, חשבו כי לא יחיה ' אחר נפלו בדחיפה לארץ באותה החרב, שלא היתת באמת מכת מות כלל, אך האנשים ההמה העומדים בית המרחק ורואים בבהלה ואימת מות נפלת עליהם, דימו שהורס ראשו מעליו והושלך לארץ. (כענין שאמת חז״ל בגמרא דחזו דמחו לי׳ ונו׳, עד אחד במלחמה אינו נאמן, אבל כאן שנים היו, ואמרו ג״כ נדדמי) לפיכך כשהגיעו אלה האנשים אל אא״ז הגאון בעל שער אפרים ז״ל, שנמלטו