Ha- Meʾasef · 1787-01-01 · כסליו תקמח (1787) · p. [Seite 28]

t rj ) זבארנוהו בבית השני מס׳ נן נעול (חסר 3׳ חלון י*א) והבן י * והנני אומר עוד / שהדין עס המשכיל הר׳״ר אהרן שלא יבא שרש נחס כבנין הקל / ועל כן לא נמצא כן בצל המקרא/ ועעס הדבר נשען על כלל גדול חקרנוהו / ומצאנוהו נכון גנל פרכדו / גס רמזנו עליו במקומות ר3ות במחכרותינו וכספר המדות שהוצאנו עתה לאור / כתבנו מענו מזה נחלק השלישי ממנו(פרק חמשי ב׳ ג׳) כשדברנו. על ההבדל שבין פחד בקל למפחד בכבד / ומנין הכלל הוא / שכל שרשי הלשון הזה המונחים על פעולות שאי אפשר היותן זולתי על ידי משפנוי השכל / כמו מבין משכיל מוכיח וכיוצא אינן כתובים בקל / וכן שרש נחס/ כי אי אפשר לאדם לנחם את זולתו הן מאכלו הן מצערו או להעתיקו ממחשבה למחשבה / אלא על ידי דברי שכל ודעת / המתקבלים על לב השומע / על כן לא יתכן לומר נל!מצ אלא נחמי, בכבד ושמא תשאל אס כן האיש המקבל תנחומי זולתו / או האיש המנחם את עצמו מדעתו / למה הניחו על זה תמיד הנפעל או ההתפעל / ולא הניחו עליו הפועל הדגש / זולתי שתי פעמים שנזכר הפועל ונזכירס בסמוך? העעס לפי שדברי המנחם / או ציורי מחשבות עצמו / אינן פועלים התנחומים בהכרח בנפש השומע / כי אפשר שהמנחם ירבה דברים / אז הוא מראה לעצמו מדעתו תנחומים רבים / זאעפ״כ נפשו לא תתנחם / כי הנחמה הגמורה מעשה הנפש היא / ואם לא תאבה אין האדם עצמו מושל עליה / וכל שכן זולתו המנחמו / וראיה מאנה הנחם נפשי(קהליה ע" ז ג׳) " כלומר אף כי חפצתי התנחם מיגוצי / מאנה בו נפשי * ולא תתנחם הנפש עד שתרצה בעבעה להנתס ״ . לכן כשנאמר בנפעל וינחם / יפה מורה על ההכרח הפשוע מצד הנפש שהיא רוצה בכך בעבעה / אבל כשנאמר וינוחס יורה על ההכרח על ידי דבר אמצעי המכריח / או דברי דעתו / או דברי זולתו / זזה שקר / שאף אס הם גורמים ומסייעים , אינן מכריחים את, הנפש שתתנחם וכמו שאמרנו י וכל וה באדם המנחם / אן המתנחס מדעתו שאינן מושלים בנפש ממשלה הכרחית / לא כן השם ב״ה שמלכותו בכל«שלה / ובידו הרוחות והנפשות כלס / כשהוא