Ha- Meʾasef · 1785-01-01 · טבת תקמו (1785) · p. [Seite 6]

"עו טעם בלשון לחה אמר כן, .כל שכן שלפעמיס אפשר "שכשישנהו ללשון אחרי; שאפשר 7לא למשמע מיניה באות( הלשון »כפי המכוון בלשון שאמר רבי" חהי מה שאחשוב כביאור מאמרס לשון מודה לעצמה <כ״ו כלומר שאין ראוי שיפול לב חכס על איזה מלה שהשתמשו כה חכמים ואיכה מסכמת. עם דרכי המקרא , כי אמנם דרך החכמים כן הוא , שלא יתקשרו כעבותות מנהגי הלשון, רק יסכימו לפעמים על יחוד איזה הוראה לאחת מן המלות , והיא תקום לעד בדבריהם על העכין ההוא ולכן אין לשנות מלה מן המשנה או הנהיגה באמה הלכה , למען הקריב אותה אל לשון הכתוב , והיו מקפידים על זה כששמעו מפי תלמידיהם שהשכילו לשאת על שפתם מלה הנהיגה במקרא ועזבו המלה המוסכמת מן החכמים על הענין ההוא כמ״ש בלס ע׳י־ז דף נ״ח ע״ב בעא מיניה ר" אשי מ״ר יוחנן יין שחסכו נכרי מהו? אמר ליה ואימא מזגו? אמר ליה אנא כדכתיב קאמינא! טבחה טבחה מסכה יינה א׳’ל לשון תורה לעצמה וכ״ו אף שמלת מסבו נראה ע״פדרכי המקרא מכוונת יותר אל הענין הנאמר שם כלש התו״ס שם בד״ה כדכתיב קאמינא יע״ש וכן כמ״ס חולין דף קל״ז ע״ב כי סליק איסי בר היני אשכחי׳ ל״ר יוחנן דקא מתני לי׳ לבריה רחלים א״ל אתנייהו רתלות'? א״ל כדכתיב רחלים מאתים א״ל לשון תורה לעצמה וכ״י והיה זה להס כי חששו פן יבואו עוד אנשים אחרים וייטב בעיניהם השמוש במילת כבשים או כבשות ויוכל להיות שברבות הימי® תשתכח המלה הנשנית מפי רכינו הקדוש ויפול עי״כ הספק על אחד מן העניניס אשר הוא המבדיל בין הנרדפים האס , ואף שיהיה הענין רחוק במאד מאד מ״מ עשו כזה שמירה יתירה ומעולה במה שלא הניחו לשנות דבר מן המשנה * והעד הנאמן על הפירוש הזה הוא מה. שלא השיב שם איסי ל״ר יוחנן ממשניות ערוכות הן בידינו שהשתמשו החכמים בחלת רחלים כמ״ש חוץ מן הרחלים הכבונות (שבת לה) ואין הרחיליס יוצאות חנונות , צמר גמלים וצמר רחלים (כלאים לט) הרי שגס לשון חכמים כן הוא וא״כ מיז זה הקפיד ר" יוחנן? אלא ודאי לא היה קפידא רק במקום ההוא דיקא כדי להרחיק החלופים והשנויים לטעם שהתבאר וע״פ הדברים האלה התברר שמה שאמרו חז״ל לשון תויה לעצמה ולו אין המאמר הזה כולל להיות לשון מיוחדת ודרך לעצניה לכל דברי חז״ל , רק שלמדו בזה שאין <פלא בהמצא בדבריהם איזה מלה היוצאת חון מדרכי המקרא , כי כבר