Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 65

מסעות בנימין השלישי;65 למעלה למעלה.. .נבוכו עדרי בקר, רצים ושבים משדה מרעיתם.וטעים תמרורים, כאלו עדת זאבים רעבים רודפים אחריהם. ויהי קולות וברקים וסער גדול, ,במו חרה ה׳ בארץ החוטאת ואפו על כל.הנעשה בתוכה. הנה אל עליון ירו על ראשו, מעיניו לפידים יהלכו, הוי, הוי! שאוג ישאג בקול נורא, ובאחרונה הרעים בכח- ונטפי גשם כרסיסי דמעות שמים נטפו, ובהם יורדות מפות זעה ■ודמעת תיירינו העשוקים והאומללים האלה. אוי, לא ידע בנימין וסענדעריל, כי לא במדבר לבד סכנה היא להולכי דרכים מפני נחש שרף ועקרב ושפיפון וחיות רעות שם, אלא גם פה אתנו במקומות הישוב הסכנה גדולה מאד! הימים, שתיירינו יצאו לדרך, היו ימי חושך ורעים, ימים שהיהודי בקש את נפש יהודי אחיהו- יארב במסתר כאריה בסכה, יארב לחטוף עני, לחטוף יהודי בלא תעודה ולתת אותו כופר נפשות ביתו או נפשות אחרים, לעבודת הצבא. אוי, לא ידעו נוסעינו, כי עתה הנה זה נמצאים הם במדבר במקום תנים ופריצי חיות, ואלה שני היהודים הכשרים - שפיפון עלי אורח, נחש שרף ועקרב המה להם! יג, משעבוד לגאולה. לחכמים אין צורך בדבר לפרוט להם ענויי נפש של נוסעינו העלובים בצרה גדולה זו שהיו בה, והם יבינו׳ זאת מדעתם. בימים הראשונים בשביה היו מטורפים, לא ידעו ולא הבינו מה דורשים מאתם. הכל היה זר ומוזר להם: גם אנשי הצבא, גס בית־־כניסתם, גם לשונם ומנהגיהם וכל הדברים שנצטוו לעשותם. עלובה גלימא של אנשי הצבא, שהיתה נראית עליהם משונה כדמות קפוטה, וחבל על כובע גבורי התיל בראשם, שהיתה צורתו ככיפה בראש אשה צנועה וחסודה! מי שראה אותם אמר בלבו, כל זה אינו אלא מלתן* דליצנותא: באו שני יהודים, מתחפשים בלבוש בני חיל ומשחיקים עליהם, מחקים אותם ומראים בפרהסיא, שהם ומעשיהם הכל הבל. אוי לו לקנה־־הרובה, כלי־זיין זה, שנפל בידי תיירינו, פנה הודו פנה כבודו ונראה במגרפה ביד גבר, שמסיק את הכירה ושופת הקדרה שלא כדרכו, בשעת למוד תכסיסי מלחמה היו החניכים האלה עושים בידיהם ורגליהם מעשים משונים, שהניאו (*5)