Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 62

פרדס ׳62 בדרך יהודים כשרים, והזמינו גם את תיירינו.ליטול ידיהם ולסעוד אתם. לבם הלה טוב עליהם: אוכלים לתאבון, מקלסים את הפונדקית בשביל המאכלים הטובים, •ונהנים ממנה הנאה.משונה. אוכלים וטתעדנים ודברי שיחה ביניהן בשעת הסעודה. ,מסיחים על בלל בני ישראל ואומרים, בבר בא מועד לרוחתם לישועתם, ומה לעם זה, לעם סנולה כזה, שכך עלתה לו להיות מעונה ומדוכא בל ימיו? מרבים בשבחה של כנסת ישראל, מקלסים רוב דעתו וחריפותו של מוח יהודי, בלום יש •דבר בעולם, שאין היהודים יודעים אותו? כל החכמות שבעולם, בנון הטלינרף ומסלת־הברזל וכיוצא בהן, הרי כבר הן מצוין ומרומזין בספרי היהודים. אלא ■שכל אלה הם דברים קטנים, וראשית חכמה היא הנקודה... אותה הנקודה-זו היא תכלית ועיקר הדברים. ומתוך שיחה זו באו לידי גנותם של האפיקורסים, המלומדים המשונים שבימינו, שפכו הקיתון של בושה וכלימה עליהם ועל האיסכוליות, שלומדים שם ספרים פסולים גלויי ראש. אמרו, עתידה תורה בקרוב שתשתכח מישראל, פרק מאניות יהא בשקל וכתב־־בקשה בלע״ז בפרוטה. אוי לדור, לדורנו המשונה הזה!... בך היו הדברים ביניהם, והדבור מתגלגל ונוגע לענין הנסיעה של •תיירינו האהובים. יהי רצון, אמרו להם, יהי רצון ויקוים בכם מה שאנו חפצים וחושבים עליכם ... עלית נשמה היתה לבנימין באותה שעה מרוב חדור. על ברכות פיהם של בני אדם אלה, מצורף לזה היה עוד, כדאמרי אינשי, מבוסם מעט, נבנם יין נפתח :פיו, ורוחו כנחל שוטף, רוצץ בדבור מפוצץ. -רבי בנימין ורבי סענדעריל! הידעתם מה טוב לנו לעשות עתה? - אמרו ,היהודים לאחר הסעודה, מטעימים כל מלה ומלה - אנו,נתנהג לנו כיהודים פשוטים, במו שנהגו אבותינו בזמניהם. כבאים מן הדרך נלך לנו יחדו לבית־־המרחץ להחליץ עצמותינו, ואתם תגלחו לבם שם את ראשכם ונהפכתם לבריות חדשות. ואחרי כן נצא לנו מזורזים לפעלנו. כן יקום, רבותינו, כך נאה וכך יאה! אפשר שאין הדבר ■•הזה באורח ארעא בזמן הזה, והמרחץ אצל האפיקורסים אינו נאה כל כך, אבל אנו •לא לועזים אנו. לבו נא, נעשה ונתנהג לנו כאבות אבותינו בימי קדם! היהודי לעולם אינו מסתלק מן המרחץ. בית־היין לסובאים, אגם מים לאוזים .והמרחץ ליהודים כנגד כלם. טעם זה, שהיהודי טועם בבית־המרחץ, אין כל אומה ,ולשון יכולין לטעום. המרחץ לאדם מישראל הוא דבר שדתו ורוחו ויחוס המשפחה תלויין בו. אין נשמה ישראלית יורדת משמים להתלבש בגוף אדם ואין כל תחבולה לפתותה ולהביאה לידי בך אלא על ידי המרחץ. זה בית־הסרסרות הגדול וזה שער •משא־ומתן בין השמים ובין הארץ. עד שיהודי נוצר בבטן ועד שהוא יצא מרחם יודעים .אותו כבר ומכריזים עליו בבית־ועד זה כל הסרסורים הללו, מן הבלן ואשתו הבלנית