Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 49

49 מסעות בנימין השלישי ומביאיןיעמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום יום ומיני סחורתו 'וחפציו מכמה גוונים וריחות משונים, הכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום מימות השבוע. כשמקלחין לתוכה שופכין מתכרכמין מפני ההול, ששפין בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשת של דנים, בני־מעים וכרעי תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים חרוכין,- הוו יודעים שהיום יום ששי בשבת, משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין ורוצו, במחילת כבודכם, לבית־המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קליפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר־הכבד ופנפירי דג־מליח ועצמות נתלות חלולות - שבתא ■טבא לכם, יהודים, יערב לכם הקוני״ל בבני־מעיכם! וכשאתם רואים קילוח הזוחלין רפה ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסא נוקשא, חתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט - סימן הוא לכם, שהיום יום ראשון בשבת, השואב עדיין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי־התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות,' שטמנו בהן חמין לשבת. וכך הוא בשאר ימי השבוע, יש לכל קילוח של שופכין צביונו ונוונו וריחו המיוחד לו. וכשיצאתם בשלום דלוג ופסוח גם מתוך הבצה הזו, תעברו, רבותי, על תל גדול של אשפה, שהוא זכר לחורבן בית אחד השרוף באש, ועליו עומדת, כמגיד זה על דוכנו, פרה אחת, מעלת נרה בהשקט ומתינות ומבטת לתומה לכל עדת בני ישראל, הרצים שם מתחת בבהילות, כעכברים אחרי אכילת סם־המות, במטותם ובמקלותם ובמשעגותם בידיהם ן היא מבטת וקול נשימה כבדה ואנקה יוצא מגרונה, כאילו היא נאנחה על העדה הזאת ונם על עצמה - אוי לה ואוי לנפשה, שאיהרע מזלה ונפלה בידי יהודים, בעונותיה הרבים. ובשתעברו בשלום נם על התל הזה תפסיעו דרך הרחוב הלאה, הלאה. ושמא תתנגפו, לא יעלה ולא יבוא, באבני ננף וצורי מכשול, המפוזרים בראש כל חוצות, ותפלו חם ושלום, הואילו נא וקומו, לכשתוכלו, ולכו לכם לדרככם הלאה, אם אך אחת מרגליכם־לא נשברה, חלילה, עד שתבואו לאחד השוקים־והנה לפניכם תמצית עיר כסלון, הדרה המונה ושאונה. ואם רהוב־צלמונה הוא האיסטומכא בנופה של כסלון, הרי שוק זה הוא הלב בה לכל הדעות, מפני שהתנועה והדפיקה בתוכו אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה, ועמו מקור חיים ושפע הפרנסה. שם חנויות ואין מספר, קטנות עם נתלות, שידות תבות וארונות מלאין פרקמטיא, ואף ארונות־־ננביא אלו, שהחייטים מוכרים לבעליהם שם את הייתור ג שיורי בנדי צמר ופשתן ושיורי י בנדי מילות וצבעונין ואדרת־שער. שם רעש והמולה, והמון בני אדם הרבה מאד. 'יהודים דוחקים זה את זה ונדחקים, ודרבונות של העגלות פוגעים בם מימינם ומשמאלם. הרופאים אומרים, כשמנתחים יהודי כפלוני לאח~ מותו מוצאים בו, על פי רוב, דרבן נעוץ בבשרו. אבל מן רופאים־־כסלונים אין מביאים ראיה.׳ המומהים מקיזי־דם (*4)