Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 46

פרדס 46 ■•בך, הרי הוא בדיעבד כך, ואחרי שהוא בדיעבד כך, יקשה: צעקת שוא למה? אבל .התירוץ הוא, האשה, בבקשת מחילתך, אינה באמת אלא אשה... אלו הדברים היו אך אקדמות מלין לרבי אייזיק־דוד, ואחרי הפתיחתא דחבימא הזו היה בדעתו לזמן את פיו ולהאריך דבורו על פי דרכו ישר והפוך, ולחזור עליו עוד הפעם ישר והפוך ולהמתיקו בתבלין, שיהא בנותן טעם, אלא שעל הגשר מזה ומזה נתאספו ובאו עוברים ושבים, ובעיניהם רע המעשה, שהיהודים קנו להם שביתה באמצע רשות הרבים, עומדים כאן ומדיינים זה עם זה ומסיחים דעתם מהעולם בולו ומעכבין אחרים. הגשר היה צר בל בך, עד שאי אפשר לשנים הבאים זה כנגד זה לעבור עליו בבת אחת, אלא אלו שמצד אחד על ברחם היו ממתיגים עד שיעברו הללו מצד השני. ולפיכך הוצרכו אשתו של סענדעריל ורבי אייזיק־דוד לחזור לאחוריהם לצדו זה של גשר, שבאו משם, ואף סענדעריל ובנימין חזרו בך לצדו השני, וביון שחזרו התחילו בני האדם אצלם לעבור ראשונה זה אחר זה כסדר. - הריני שואל אותך, סענדעריל, על מה אנו עומדים בזה וממתינים? - פתח בנימין, שדעתו נתישנה עליו קודם - עמידתנו זו היא בעמידת ילד, שראש אחד מהחבל נתון בפיו וראשו השני קשור בכרעא של שלחן, כסבור הוא שאסור ואינו מזיז עצמו ממקומו. טפש! שעה זו שעת רצון לנו - אל נעמוד! -אמת הדבר, במו שאני יהודי!-קפץ סענדעריל ואמר בשמחה, כמו זה שנמלט מפח - מהר, מהר, בגימין, אם אך רוצה אתה שלא אפול בידיה... אין גשר זה אלא זכות אבות, אבותינו נשתטהו שם בשבילנו. תיירינו נשאו רגליהם ונמלטו בחפזון, ולאחר שעה קלה הגיעו לאהד הרחובות . בקצה העיר. לא היו שוהים הרבה ולקחו את חבילותיהם ותרמילם ויצאו מצלמונה. ר ♦ הושענא יהודים אדמונים, הושענא! הייא־הייא! קרא בגרון בעל־עגלה ממכון שבתו, ובמעט שלא פגע בדרבן עגלתו בשתי נשים, העומדות באמצע רחוב מלא אדם והומה יותר מכל רחובות עיר בסלון, וכל אחת סל בידה ובו מכל מאכל: לחם ובשר, צנון וחזרת, בצלים ושומים ושאר ירקות, וזו באזני של זו לוחשת ושופכת את נפשה בקול נהימה דקה, עד שנשמע במרחק פרסא אחת. הנשים המספרות האלו נחפזות בהולות מקול הקורא, זו לצדו של רחוב מזה וזו לצדו מזה, וחוזרות לגמור כל אחת ממקומה את ,דברי שיחתן בגגינה, וקול דבריהן הולך מאשה לחברתה ומתגלגל מעל עגלות