Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 44

פ ר ד ם 44 •גם סהרה וסוחריה, גם בתי דיניה ודייניה, ואין שלא יעירו ויעוררו אותם לא יקיצו- ואין להחזיר נשמות לפגרים מתים. ואפילו בזמן שאיזו מאנשי העיר קרואים לבית חברם, מיד כשמתועדים ובאים הדבור נוטל מהם. בני החבורה יושבים ופוהקים, ־זה מעמיד עיניו ומביט כגולם, וזה מרכין ראשו ומתנמנם, וכך הם יושבים עד •שיתנמנמו כלם, רק כשסעודת הערב עולה על השלחן, הם מתעוררים לקיים מצות אכילה בכל פה, בחשק ובנחת רוח, ומשאכלו נפטרים לבתיהם, עולים על מטתם וישנים. וזה הרגיש בנימין שלנו בו בעצמו. לא ארכו לו הימים בצלמונה ורפו ידיו, אינו עוסק שם אלא באכילה ושינה, והתשוקה לנסיעתו כאילו אינה. ובמעט היה בסכנה גדולה, כספינה זו שהוטלה לים הקרוש, לשבות בה ולהשתקע בתרדמה כל ימי חייו, אלמלא מאורע זה, שהתרגש לבוא אליו כרוח סערה, והסיע אותו משם על ברחו, לטובתו ולטובת העולם. השנאה הזו שאיציק פשטן שנא את בנימין היתד, מתגברת מיום ליום, ובימים האחרונים גברה בל בך עד שהתסיל מקנטר את בנימין ומקפחו בדברים, כופר בעיקרה של נסיעתו ואומר: לעולם לא יעלה ויבא זה לסמבטיון, אלא בשיצמחו שערות על כף ידו, ואת היהודים האדמונים לא יראה כמו שאינו רואה את אזניו. אבל בנימין לא היה חושש לדבריו וטוען כנגדו ומוכיח, שיש בורא עולם, משגיח בהשגחה פרטית, ולא יעזוב בל הבוטחים בו. לבו בטוח, שבעזרת השם יתברך יגיע למחוז חפצו, על אפם ועל חמתם של שונאיו המלגלגים לו. וכשהתחילו דמיו של בנימין מרתיחין בשעת טענותיו ורוחו מתלהטת כאש להבה, היה ערבוב דברים משונים יוצאים מפיו ושואג בקול: שפיפון, שמיר, חמור, פרד וכיוצא בהם, כאומר ז יחרץ לו זה לשונו - ואני הנה בבר בדרך רחוקה אני, הנה זה המדבר הגדול ושם אני, ■והנני הולך, הולך והולך.., ואיציק רואה וכועס, רוקק בפניו שלש פעמים ואומר ז זה אינו אלא מטורף וטעון הולכה לקדר, לידעוני ומלחש. והיה מלבין פני בנימין ברבים בל כך, עד שעשהו למשל ולשנינה, ראוהו נערים בחוץ והתקלסו בו והיו רצין אחריו במו אחרי איש משוגע, מסקלים אותו באבנים וקוראים לפניו: שמיר, שפיפון! בקול הרועה. ופעם אחת, כשהיה בנימין מהלך עם סענדעריל לעת ערב ברחוב העיר,. התנפלו עליהם נערים קטנים רבים והיו מצירים להם מאד, יעד שנאנסו להמלט מפניהם דרך מבואות אפלות. המה רצים דחופים ומבוהלים, נחפזים ויורדים שם במורד ההר, מבמות הגיא, ועולים על גשר ארוך וצר, והנה איש לקראתם באמצע הגשר ואין דרך לנטות ימין ושמאל, אלא אס כן לקפוץ מעליו ולפצע את מוחם או על בל פנים לשבר אחת מרגליהם. אבל בשני אברים הללו היו להם לנוסעינו צורך ■גדול מאד. בלא מוח ובלא רגל לא היו יכולים בשום אופן לעשות דרך נסיעתם.. .ז־בבן עמדו בנימין וסענדעריל על כרחם והורידו לארץ ראשם.