Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 40

פ ר ד ם 40 בך, עד שהיו לשיחה בפי הבריות והכל מראים עליהם באצבע. כמה מבעלי הצורה אצלנו אלמלי הניע להם כמעשה תיירינו היו מתנאים בלבם והשתבחו בעיר ברוב נדלם וכבודם, איך הבל נהנין מזיו פניהם ומתעננים על מתק שפתיהם, ואיך מקבלים אותם ומשלחים מן הבית בפנים שוחקות־; אלא שהנוסעים שלנו רוחם היתד, נמוכה ולא השניחו בכבוד זה. בנימין היה טרוד בענינים שלו, וסענדעריל דאנ לתרמילו, שיהא מלא וגדוש, ולכיסו שיהא המטבע מצוי בו להוצאות הדרך. אם נותן אתה בעין יפה או בעין רעה אין להיהודי בזה שום נפקא מינה, והעיקר-פתח ידך ותן. פורים היום ואין שני - הבה לי פרוטה ונרשני. זה הוא זמר היהודי הידוע לכל, שמעיד על רוחם הנמוכה ועל מדת ענותנותם, ואותו היה סענדעריל מזמר לו בלחש, כשהוא מהלך לעבודתו ברחובות העיר. - צפרא טבא, מרנן ורבותי!- היה סענדעריל אומר בכניסתו אל אחד הבתים, מושך אחריו את בנימין בכנף בנדו ודוחפו אחרי בן לפניו ולוחש לו באזנו, שלא יתבייש, והוא בעצמו נרתע לאחוריו ועומד בהכנעה בעני בפתח. פעם אחת נזדמנו תיירינו לבית אחד, בשעה שבן־אדם רך בשנים עומד שם לפני בעל־הבית, טוען ומתחנן, כורע ומתגאה באחד, אוחז ביד איזו קונטרס ומשתבח בו, בי גדולות עשה, מודעת זאת בכל הארץ, ולו הכל יכתירו. מראה לו גם כתבים: זה שבח של פלוני וזה של פלוני - ופושט יד ומבקש,.. ובעל־הבית פניו מתברכמין, טוען כנגד בן־אדם זה בנחת ובחמה מסותרת, מתהפך בתחבלותיו ומתאמץ להנצל מידו, וכל זה אינו מועילו, ולפיכך היתד, לו ביאת תיירינו לביתו בביאת הגואל והלך לקראתם בשמחה, מהרהר בלבו, אפשר בשביל לדבר עמו באיזה עסק באו האנשים ויסירו מעליו את הפגע הזה. אבל כשנודע לו מי הם ומה בקשתם, מיד רפתה רוחו ועמד משומם ומבולבל, באיש שפגעים רעים באים עליו פתאם מבל צד ואין עוזר. - נוסעים עלי! - קרא בעל־הבית בלעג ובוז, לאחר שנתישבה דעתו עליו, הופך פניו בלפי בן־־האדם ומורה לו באצבעו על תיירינו - היהודים האלה שלפניך אף הם נוסעים. ראה זה חדש הוא אצלנו היום - נוסעים עליך, ישראל! אותו בן־האדם והנוסעים שלנו עומדים שלשתם ומתמיהים איש אל אחיו. - שמע נא! - לחש סענדעריל באזני בנימין, מושך אותו בכנף בגדו - אפשר, בן־אדם זה אף הוא נוסע לשם... מתיירא אני, שמא יקדמנו, הלילה . - אפשר בלבם בני חבורה אחת אתם - חזר בעל־הבית ואמר. - חלילה, חלילה! - קראו בנימין וסענדעריל קול אחד - אנו לעצמנו אנו הולכים.