Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 39

39 מסעות בנימין השלישי - שמעו, ■רבותי, בבקשה מכם, שמעו נא דבורו של אדם זה5 "מה מצאת בו? ף - חזר שמואל באקפור על דברי איציק בלעג - בלום נטרפה דעתך היום, איציק? כלום ■יבול החי להכחיש את החיי! מדות ההתבטלות ופזור הנפש של בנימין, דבורו והילוכו וכל מנהגיו - בל אלו מוכיחים עליו עד בלא די, מי הוא ומה טיבו של זה. נם מתוך קלסתר פניו לבד ניכר מזגו של אדם. ואם כל אלה ביחד אין עדותם מספקת לך, איני יודע עוד מי הוא אצלך קרוי אדם.- ראה, הנה הוא בא, בנימין בעצמו עומד לפניך! בבקשה ממך, הסתכל בו, ואמור בעצמך אם לא משוגע אתה, איציק, וחסר דעה... כלום אין אתם רואים, רבותי, שאחת מלחייו מתלהטת ושלשה קוים צהובים מתמשכים כעין שי״ן על פניו. ועכשיו מה אתה אומר, איציק? איציק ננש ובא לבנימין, נותן בו עיניו וסוקרו מראשו ער רנליו בסקירה אחת, רוקק כמעט בפניו וחוזר והולך לו בזעף, מחריש ושותק. ומאותה השעה שנדברו בכנופיא על בנימין, לא היו ימים מועטים ונעשה שנוי נדול בעולם הפוליטיקה. שמואל באקסור ובעריל הצרפתי חכרו אל חייקיל והיו לאגודה אחוד: וויטא שולחת בים אוקינום אלף ספינות נתלות עם מכונות נוראות ומשונות,־ ישמעאל דודנו עובר את ה פ ר ו ט, ונפוליון יורה זיקים ואבני בליסטראות על םיבפטופול. טוביה מאק תלוי ועומד על בלימה, מראה פנים לכאן ולכאן, נהפך בלשונו ואינו יורע בעצמו היכן הוא ולמי הוא. ואיציק פשטן יושב בדד ואין עוזר לו. הוא מתהפך בתחבלותיו למצוא לו פתה תקוה, וכמעט שלא פקע לבו מרוב צער ועבודה קשה. אטו מילתא זוטרתא היא, חד כננד חבריא כזו! ובשביל כך שנאתו לבנימין הולכת ומתגברת והוא בא בטרוניא עמו, מקניטו בכל עת וממרר את חייו. ״עדי בשחק - מתנצל בנימין במקום אחד בספרו ־ שלא הייתי מתערב כלל בפוליטיקה. ראשית, כל הענין הזה למה הוא? והשנית, מה להיהודי לטפל בו בענין זה ומה מניע לו ממנו? בשבילי יהא כך או כך ואין בזה נפקא מיניה.• וסענדעריל שלי אף הוא לא היה מכנים ראשו חלילה בענינים כאלה. ואף על פי כן קפץ עלי רונזו של איציק, ולא נתן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. פעמים היה תולה בי קופה של נוצות וסמרטוטין לאחורי, כדי שאהיה שחוק לרבים, פעמים היה משליך עלי בחשאי סמרטוט מזוהם והבפישני באפר, ופעמים היה נוטל את סנדלי ומצניעו ולא מצאתיו אלא אחרי יניעה רבה. כשהייתי מתנמנם בלילה על משכבי היה נוטל קש ומוליך ומביא אותו על עקבי עד שנרתעתי ממקומי, או שולח פתילת* הנעורת חרוכה ומעושנת אל אפי, וננערתי בהול ומבוהל, מעטש ונונח מפני העשן שעה שלמה, כאילו אני חייב בזה ששלשה הצדדים תקעו כף ועשו אגודה אחת**. רוב שעות היום טרחו הנוסעים שלנו בעסקי הפרנסה והיו מחזירים על הפתחים להקביל פני בעלי־הבתים בצלמונה. לא היו ימים מועטים וקנו להם שם גדול כיל