Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 23

23 מסעות בנימין השלייטי צפור דרור, חפשי ככל עוף השמים, וכל הארץ הלא לפני היא. באומץ רוחי ובנסיונותי ובידיעתי ככל שכע החכמות לא יאבד איש כמותי בכל מקום. וחוץ לזה, הריני עוד יהודי והריני בעל בטחון, והיהודים הרי הם קיימים, אף על פי שאין בידם כל אותן המעלות הטובות אלא הכטחון בלבד - הם חיים והקדוש־ברוך־הוא בעזרם. לבו של בנימין שמח כל בך, עד שנפתחו שפתיו וזמר "מלך עליון" יוצא מגרונו ומתנגן מאיליו בנעימה דקה. קול רינתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה - מזמור שיר למלך הכבוד בשמי מרום. הבוקר הולך ואור - וסענדעריל איננו. בנימין התחיל דואג לו ומצטער וערבה שמחתו. צופה ומביט לבל רוחותיו, עיניו רואות ובלות אליו, אבל לשוא, אין גוף ואין תמונת הגוף - סענדעריל איננו! והוא שואל ומשיב לו לעצמו: אפשר המרשעת שלו נתנה עליו עבודה קשה בבית? אבל השעה הזו עדיין לאו שעת עבודה היא. בל בני העיר בטלון עוד סרוחים על משבבותם ושקועים בתרדמה. נשים נכנסין לעסוק בצרכי סעודה ולקלוף תפוהי־אדמה, רק לאחר מריבות וקטטות עם בעליהן וקללות של שחרית, לאחר נטילת שבט מופר לחביטת ילדים והוצאת הכרים והכסתות מתחתיהם החוצה לנגבן נגד השמש. בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה. לחזור לביתו? חלילה לו 1 אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרם את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיא, כדי שלא יוכל עור לחזור משם למקומו. וליצא יחידי בלא סענדעריל בן לויתו?-לא ניחא לו ואי אפשר לו. לסענדעריל תשוקתו, ,ולו הוא צריך מאד. משעה שנזדווג לו אורו עיניו. אם אין סענדעריל הולך עמו, נראה לו עבשיו דרכו קשה ומשונה. למה הדבר דומה, לספינה שאבדה קברניטה או מלבותא ומשנה־למלך אין לה. ועד שבנימין עומד מצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן אדם, ספק סענדעריל ספק אינו סענדעריל, וכמדומה שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשד. ועל ראשה מטפחת. בנימין נתחלחל פתאם ופניו הורו כפיד. נראה לו, תמונה זו לנגד עיניו הרי אשתו היא, זו אשתו הולכת אליו! לא, אינה הולכת,■ אלא נחפזת כאילה שלוחה, עוד מעט והנה זו באה, מתנפלת עליו בזעם אפה, מבלה בו את חמתה ורוחה הקשה ומושכתו לביתו בבכי ויללה, ונכון לו יום חושך. "אל אלהים הוא יודע - כך מספר בנימין בעצמו - כמה נבהלתי וכמה יפורים טעמתי באותה שעה. מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים ואל אשתי, שהשפיפון נושך את הגוף, ואשר. בשעת כעסה נושכת ועוקצת את הנשמה. אבל הקדוש־־ברוך־הוא אזרני חיל, ומיד נשאתי את רגלי באומץ לב - וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית־ הרחים, אורב שם במסתרים כאריה בסוכות