Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 21

21 ממעות בנימין היעלישי ־גם אני אומר עכשיו 5 ואלא היא, כלומר זוגתי? מאי איכפת לי? אבל. עוד קושיא •אחרת יש: מאין נוטלין להוצאות. הדרך? - להוצאות הדרך? כלום רצונך, בנימין, לעשות לך מלבושים.חדשים, או ■לחדש את פני קפוטתך הישנה. אם אתה לו שמעני ואמרתי לך, שאין צורך כדבר. זה. אדרבה, להולבי דרך נאותין ביותר שלמות בלות. שם מסתמא יתנו לנו קפוטות חדשות ויפות. - אמנם כן הוא, שם אין לי לדאוג כלום. אבל עד שנבוא לשם אנו צריכים, לעת־עתה, לממון מעט, לצרכי אובל נפש. - מה אתה, בנימין, סובר בצרכי אוכל נפש? כלום יש בדעתך לטלטל עמך :בדרך כלי־בשול ומיני מאכל? הא למה לך? וכי אין אכסניות ובתים בדרך? - איני יודע מה כונתך, סענדעריל - אמר בנימין בתמיה . - בונתי כך היא - ענה סענדעריל בתמימות - אם אך יש בתים בדרך, אפשר לחזור אנב אורחא על הפתחים. ומה שאר היהודים עושים? היהודים חוזרים על פתחי אחיהם זה אל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה חלילה. הרי מנהג ישראל הוא ואין זה אלא גמילות חסד . - יפה אמרת-קרא בנימין בשמחה-עתה אורו עיני. הריני מובן ומזומן עכשיו ויש לי בל צרכי, ברוך השם . עוד מחר בהשכמת הבקר, כשיהיו הבל ישנים ׳ כובל לצאת לדרך בכי־טוב, ומה לנו לאבד זמן חנם. מסכים אתה לכך? - רצונך למחר, יהא למחר; מאי איכפת לי? - מחר בהשכמת הבקר אצא מביתי בחשאי. ואצל החורבה, בית־הרחים של. דוה, אמתין לך שם. זכור, סענדעריל, מחר כעלות השחר תקום ותבוא שמה. זכור ואל תשבח - חזר בנימין על דבריו והפך פניו לצאת . - המתין נא, בנימין, המתין עוד מעט - אמר סענדעריל, ממשמש בחלוקתו ומוציא משם חתיכת עור מזוהם וצרור מכל צדדיו בקשרים הרבה. הנך רואה, בנימין, זה הלקי מכל עמלי וזה כל הוני, שעלתה לי לקבוץ תחת יד זוגתי מיום שנישאתי לה ועד הנה. צרור הכסף הזה יספיק לנו בהתחלת הנסיעה. - עכשיו, מחמל נפשי, ראוי אתה לנשיקה, לנשק לכל אבר מאברי נופך!- קרא בנימין בששון, מחבק את סענדעריל־האשה ומנפפו. - תפח רוחך! הביטו נא, את הנאהבים והנעימים האלה, את נענועם וחבתם הרבה! הם עומדים שם ומחבקים זה את זה, ופה בבית עומדת עז ואוכלת את הפוחי־האדמה, יאכלו תולעים את בשרך מעליך - נשמע פתאם קול צעקה . הקול קול זונתו של סענדעריל. חמתה בערה בה באש להבה, ירה האחת :נטויה אל העז וידה השנית לסענדעריל, שולחת אצבע ורומזת לו לגשת אליה.