Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 7

7 מסעות בנימין השלישי גרע כהו של בשר הגוף מעקבות מנולין, וכי תפוח עקבו של אדם לאו בשר הוא? פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו, סעודה מספקת וטובה היא, ואין צריך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפליי״ש בערב שבת, למי שזוכה לכך, זוהי ודאי מאכל מלבים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל׳ בשאר מטעמים ומיני מזונות, .מלבד דנים ורוטב וצלי־קדירה ולפת, הרי הדברים להם תמוהים ומשונים, ובל אחד מלנלג עליהם בדברי הידודין, כאילו אתה שוטה ומשטה בם בדברי הבאי - עורבא פרח, כוי פרה באויר והטיל ביצה. הרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. הם אך רואים אותו וזכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלין ומסתכלץ בו ונאנחים, נאנחים ואומרים, ועיניהם ליה ז הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות - קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו-שהחרובין מאכל עזים שם... ומעשה באדם מישראל שהביא פעם אחת למקומנו תמר ויהי לפלא, והיו כל בני העיר רצין לראות בו, למקטנם ועד נדולם. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ ישראל!... הביטו אליו - וארץ ישראל הופיעה במחזה לננד פניהם: הנה עוברים את הירדן, הנה מערת המכפלה, הנה קבר רחל אמנו, הנה כותל מערבי, הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא, הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובין ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא הפנים מעפר הארץ. אוי, אוי, היו נאנחין, ועיניהם מקור דמעה, ״בעת ההיא - כך מספר בנימין - היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל ומרבים לספר בביאת הנואל. נמנו ונמרו, בי יום הששי להקדוש ברוך■ הוא לאחר חצות הרי זה בא! ועוד הוה עובדא בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג בהאי שעתא שררה על הצבור ביד רמה: הביט און בירמולקו״ת של שני יהודים ופרע את ראשם; יהודי אהד נעשה על ידו קצוץ פאה ן איזו כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי־תעודתם פסולים ן עזו של יהודי אחד נתפסה בנזרתו על שקפצה ואכלה נג של תבן חדש - והוא שגרם לזה, שבנפת הגדולה אחורי התנור עמדה בשעת הדחק הזו ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו־של־עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי שיחה על עשרת השבטים, מה טוב חלקם ומה נעים נורלם שם, באותם המקומות הרחוקים שם.,. נם את היהודים האדמונים, את בני משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב. בשעה הזו נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום". לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו כאפרוח זה בתוך הניצה, או בתולעת זו