Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 251

251 יל״ג על פי אגוותיו אולם אח״ב בהתפתח רוחו ויחדש טוב טעמו ידבר בלשון אחרת: "וכשאנחנו לעצמנו אומר לך שלפי דעתי ה' ל״ז איננו משורר מטבעו. אמת כי ידיעתו בש״ע ודקדוקה רבה ורחבה מפני שעסק בה כל ימיו ברומם בחמר ובאשה העוסקת בעיסתה... אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ. כותב הוא את שיריו בהשבל ובעיון דק אבל לא בהרנש ובהתפעלות, דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב״ וע״א). ומה שנונה השקפתו על בעל השחר: .,אני ידעתי את סמאלענסקין ואת יקר ערבו. הוא היה בל״ם סופר מהיר ובעל כשרונות גדולים ואלו האריך ימים היה מביא טובה הרבה לעולמנו הקטן. אמת כי היו בו נם מגרעות וחסרונות כסופר וכאדם כי אין אדם אשר לא יחטא! כסופר חסרונו היותר גדול הוא אריכות לשונו במאמריו היתרה והנפרזה, וזה בא לו מפני שהיה מוציא מב״ע, אשר הוא בעצמו היה הסופר והעוזר הראשי אשר לו, ועליו היה למלאות מספר עמודים, ע״ב בכל אשר כתב הרחיב פה והאריך לשון וכתב משפטים ארוכים, אשר אם יקרא הקורא אותם בנשימה אחת והיה טעמם בגרונו כטעם עשרת בני המן בגרון קורא המגלה... וכאדם היה בו מגרעת כי חשב א״ע לאדם גדול ויתן את לבו כלב חד בדרא המתנשא לכל לראש, וזה מזיק לסופר כמו שתזיק לבתולה הידיעה כי נערה יפה היא״ (ת״ח). אך אם באנו לכתוב ולחשוב כל הדברים הטובים והיפים הנמצאים בהאגרות אין אנו מספיקין. בכלל יש להגיד שרוב האגרות יקחו לב הקורא, אשר נדמה לו כאילו הוא שומע שיחת חכם במלא מובן המלה אשר מדברו נאוה ומענג את הנפש. באחת האגרות להזק״ן,אשר כתב ליל״ג: "חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו ולמען ספר דברי־ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו״,- יענה המשורר בנוח עליו רוח כהה ויאמר: ״צדיק תמים! האף אמנם תהיה באמונתך כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל אשר אין להם שחר?!.. האינך רואה בי מעוף צוקה ואפלה מנדח עולה על השפה הרפה ועל המחזיקים בה לענן ענן עליהם ולהכחידם אותה ואתהם מתחת שמי ה׳? איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים החמה...? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו?" אבל בל חובב שפת קדשנו חי באמונתו ותקותו בי יהיו לה דברי הימים, ועתידים לכתוב דה״י ההם אם לא יוצאי חלציו של המשורר, הנה בכל אופן תלמידיו, בניו הרוחניים השותים בצמא את דבריו, ובדה״י ההם יאיר ויזהיר באמת שם המשורר יל״ג כאחד המאורות הגדולים. בר־קצין.