Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 242

פ ר ד ם 242 מכתב כתוב עברית בידי אשה. ״מכתבך נתן שמחה רבה בלבי - הוא כותב לאשה אחת - הנבואה "ונבאו בנותיכם" נתקימה בנו עד היום רק מעט ודבר ה׳ עודנו יקר ■מאד בין בנות ציון, ובכל עת שאני מקבל מכתב בלה״ק מאת אשד, ישראלית הוא בעיני כלחם מן השמים" נר״ג); ובמכתב אחר: "בל נפש הבאה ונוספת לנו בעזרת נשים נחשבת בעינינו כעולם מלא, כי אות הוא לנו כי קרבו הימים אשר בם תתקים הבטחת הנביא: ״ונבאו בניכם ובנותיכם״, ותופר ביום ההוא הקללה הרובצת בנו: ״בניך ובנותיך נתנים לעם אחר״(תצ׳דס. לא נפלאת היא שאדיר היה חפץ האבות הזקנים למלאות בנבדם את אשר החסירו בחנוך בניהם לפי רוח הזמן. "ראיתי וקראתי את ־שירך ליום הולדת נכדנו-כותב יל״ג להזק״ן- יזכנו אלהי השפה ההיא לראות אני ואתה את בננו זה הקטן קורא ושומע את דבריך אלה" (קע״ס. אך, לדאבון לב, עתות הילד לא ביד אביו הזקן הן ורק האב מחנך לנער עפ״י דרכו. ״עד כה - ■כותב יל״ג להזק״ן בהיות נכדם בן חמש שנים - עוד לא גלו לו הוריו את הסוד הגדול בי ישנו עם אחד בארץ אשר כל הנקרא בשמו תבסהו בושה, ועודנו לא ידע אי מזה עם הוא ואת איזה מן האלהים הוא ירא; ואני עומד מרחוק ורואה את מעשיהם כי חק שמתי לי לבלי התערב במעשיהם ובדרך חנוכם את בניהם עד אשר ידרשוני ואמצא להם״(רי״ד). לא נודע אם באמת דרשוהו הורי הנער או נדרש ללא שאלוהו, אך אחרי ג׳ שנים שומעים אנו אותו מספר למחותנו: "שוקד אנכי ללמד תורה לנכדגו הנחמד והנעים. נ׳ פעמים בשבוע, ביום ב׳ וביום ד וביום ר, בשעה קבועה בבקר אנכי בא אליו והוא קורא לפגי לסירוגין בשני ספרים, בם׳ מפלת הלמוד אשר :החלות אתה להקריאהו ובם׳ תולדות ישראל, וכותב על הספר בדיו לע״ע עוד אותיות הא״ב. לפי מועט הזמן אשר אני עוסק עמו פעולתו טובה; אבל חבל כי אין הלמוד ־עולה בהסכם עם המעשה ודבר זה יביאני לפעמים במבוכה בי הוא יקיפני בשאלותיו ובפי אין מענה. פעם אחת בקראי לפניו את הצווי על שביתת השבת עמד ושאל: ׳הנידה נא לי סוף סוף אבי זקני באיזה יום חייבים אנחנו לשבות בשביעי או בראשון" <רצ״ה>. ובמכתב אחר הוא מבשר ואומר: "בננו יעקב עושה חיל בלמודו אצלי. יש :מקראות קלים שהוא מעתיקם בעצמו... אף מאמן הוא את ידיו בכתיבה ובו׳ וחותם את שמו ״יעקב בן מאקסים קאפלאך... וכבר הקדמתי לו כלל גדול שבספר התורה ייש דברים שלפי דעתנו ומנהגינו נראים עתה כזרים (כמו נשיאת יעקב ד׳ נשים וב׳ •אחיות) אבל בימים הקדמונים ההם היה העולם נוהג במנהג זה״(רצ״ח). ועוד במכתב אחר: ״ליעקב בננו הקטן אנכי בא כאז כן עתה ג׳ פעמים בשבוע אין נגרע, כי קדוש הדבר לי ואני מברך ומודה לאל חיי כי זכני ללמד תורה לבן בתי... ואעירה עליו .כי לומד הוא בשקידה ובאהבה רבה וכי מצאה שה״ק חן בעיניו עד כי לפעמים •ישפוך את רוחו גם על אחותו, וביום אחד בבואי קדמה היא-את פני בקול קורא: