Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 239

239 י-ר״ג על* פי אגרותיו תמיד דבריו יוצאים מלב מגולה ורק לפעמים רחוקות מאד יוציא את כל רוחו לפני הקרובים ללבבו, וברב אגרותיו הוא איש אירופי מתון בדבורו ומלותיו שקולות הן ואינן יוצאות מגדר הנימוס הרגיל. אבל גם בהן נמצא חומר רב לשפוט על תכונות נפשו ורוחו וביחוד על דעותיו. ממכתבים רבים ניכרת רוח ענותו, מדד. המצויה בכל אנשים גדולים באמת. רגילים אנו לראות בתוכנו סופרים פעוטים, אפרוחים שכמעט יצאו מתוך קליפתם, כבר באים בכתובים עם כל אנשי השם וחכמים הם בעיניהם מכל חכמי ישראל, ויל״ג כותב בהיותו בן כ״ז שנה ג ״נפשי יודעת מאד את קטן ערכה... וכן נדרתי בסתר לבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידי ורעי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את בל כהות נפשו לעבודתה"(ג;), ובמכתב אחר: "ידעתי כי קטן ערכי ודל... לא אניע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים״(מ״גן; ועל ספרו הראשון יאמר: ״הוא עון נעורי, פרי עץ דעתי אשר קטפתי כעודני בוסר, כי בן ב״ה אנכי בצאתו לאור"נמ״ח; ולהסופר פאפירנא יכתב: "וכי למשפטי אתה צריך ואתה יושב בתוך עיר מלאה כרמון חכמים וסופרים אשר קטנם עבה ממתני!״(השמטות, תקכ״ט) 5 ולהד״ר רובין יאמר: "אין אגי כדי והגון לחות דעה בפילסופיא כי לא נכנסתי לפרדס מן השורות החיצוניות ולפנים״(רע״הס. מקומות כאלה וכאלה נמצא באגרותיו המעידים לא על ענוה מדומה, ענוה על דרך המליצה הקשה מגסות הרוח, ב״א ענוה אמתית וטבעית. אף לא מנע א״ע מהורות על האמת במקום שטעה, וכה יודה לפני אחד הסופרים הצעירים: "בטענתך נגדי בדבר עוני כנגד הטעם הטוב ושגיאתי בחכמת הנפש, אודה לך כי צדקת ממני ואחרי שובי נחמתי״(תל״ח. אחרי הוצאת כל שיריו יכתב לרייכערסאן: "אם אתה תתענג על שירי-לא כן אנכי עמדי, כי עתה בעברי על פניהם בשעות הפנאי רואה אני כי רבו בם השגיאות; יש אשר הן שניאות הדפום ויש גם שגיאותי אני אם שהן פליטת הקולמוס או גם מחסרון יריעה"(ר״ס). אך בכ״ז לא אהב מעולם למחול על כבודו וכל הפוגע בו לא נקה ונידן ברותחין, ויש שהוא נכון לחשוד את מתנגדו הספרותי בשנאה פרטית או באהבת בצע. ובאופן בולט נראה זאת ביחסו לבקרת הידועה של לל״ב על כל שיריו . עוד טרם נדפסה הבקרת ורק שמועה שמע שלל״ב כותב בקרת על ספרו והנה הוא כבר זורק מרה בו באגרת לאחד מידידיו וידבר רתת: "לא אוכל לשפוט מראש אם יהיה משפטו אמת וצדק או אם תסלף אבן החן את דבריו כי הרבה עניות עושה שהיא מעברת גם אדם ישר על דעתו... ידבר ככל אשר ישים האלהים או ככל אשר ישים צ״ב אל לבו ואגי אחריש, כי מה מידי יקה?״ (רע״ז). וכאשר נדפסה הבקרת יעיר אמנם באחד המכתבים "בי ראש הסבה אשר הביאה את לל״ב להחטיא את המטרה בבקורתו הוא שאינו משורר מטבעו ואין נפשו מסגלת לקרוא שירים״ ס־־ע״ז), אבל במכתב אחר הוא חוזר