Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 229

229 יל״ג על פי אגרותיו בתולדות ימי חייו וזכרונות על אדותיו ומדפיסים כל מכתביו שיש להם ערך בל שהוא, - הנה אצלנו גם גדולי הסופרים נשכחים כמת אחד האדם ואבד זכרם ואין שם על לב, ועד היום אין לנו תולדות אד״ם ומאפו ושאר טובי סופרי הדור העבר, להפיץ אור על הלך נפשם ודרכי רוחם ותכונת פעולתם על תקופת דורם. היום גלותי חרפה מעל ספרותנו - יכול העורך ה' ורב להגיד בהוציאו לאור את אגרות יל״ג, כי אות הוא לבני ישראל שגם הם יחלו לחבב זכרון טובי סופריהם ולהוקיר את כל היוצא מתחת עטם, במתוקנים שבהם. אם שיחות חולין של תלמידי־חבמים צריבין למוד עאכו״ב מכתבים של ת״ח, שבהם ישפכו את רוחם לפני רעיהם וישפטו ובהתגלות לבם על כל דבר הקרוב לנפשם 5 ואם מכתבי סופרים אנשי שם בכלל ראוים הם להשאר לזכרון באוצר הספרות, הנה אגרות יל״ג יש להן זכות יתרה להאצר בספרותנו, כי מלבד תכנן מצוינות הן גם בסגנונן היקר והנחמד הלוקח לב, אותו הסגנון המשוה הוד והדר מיוחד על כל דבר שיצא מתחת עטו של משוררנו הגדול. אמנם אין לכחד שלא כל האגרות הבאות בשגי הכרכים ראויות היו לראות אור. בתוך האגרות האלה תמצאו לא מעטות שאין בהן דברי חפץ כלל, שבל עיקרן אינו אלא דברים של מה־בכך ואינן ראויות לפרסום לא מצד תכנן גם לא מצד סגנונן, כמו איזו אגרות או יותר נכון פתקאות לה׳ שלאסבערג וכיוצא באלה. ואם מכתבים כאלה הם ממין זה שאם לא יועיל לא יזיק, נמצאו אגרות רבות הנוגעות במסתרי דברים פרטיים ביותר, הראוים להיות נידונים בגניזה ולא נתנו להגלות החוצה לא בחיי בעליהם ולא גם אחרי מותם, גם כאלה הפוגעות בכבוד אנשים נכבדים בדברים קשים ובוטים כמדקרות חרב, שהם פליטת הקולמוס בעידן ריתחא ומוטב לדברים כאלה שישתקעו ולא יפקדו עוד, ולא שישארו חקוקים בעט ברזל לזכר עולם. אמת, העורך פסח על פי רוב על שמות האנשים הנפגעים, או זכרם רק בר״ת, אך לא תמיד עשה כזאת, ויש אשר הסתיר איזה שם בסתרי ר״ת ואחרי שתים שלש שורות השאיר את השם הזה בעצמו במילואו לפרש את.הסתום (ראה, לדוגמא, צד 280 ח״א) 5 ומלבד זאת הלא הדבר ידוע שאין נסתר מנגד עיני הקורא העברי, ודי לחכימא כמהו ברמיזא להבין במי ובמה הכתוב מדבר... גם יל״ג בעצמו ככר הוכיח את וו״ב על מעשה כזה, כי גהג שלא כשורה והוציא לרשות הרבים אחת מאגרות המשורר, אשר שם נמצאו דברים פרטיים ביותר ומעולם לא עלה על לב כותבם לאמרם ברבים, ■אך התוכחה כנראה לא פעלה את פעולתה. אם ה׳ וו״ב, כאחד ממעריצי יל״ג, חרד על דבר אחד מרבדיו של הסופר הגדול שלא יאבד מתוך הקהל, עליו היה לשום אל לבו כי על דברים כאלה כבר נאמר ג כל המוסיף גורע... ובכן לא נשגה אם נחליט שלוא הואיל העורך להקטין את כמות (15)