Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 225

225־ מכתבים ממידד לאלדד הלויה החלה, ובתוך ההמון "התנהלה לאמי עגלת צב רתומה לשני סוםים דוהרים ונער פרא כעיר למוד מדבר נהג בם בחזקת היד". המרכבה מרכבת הגביר יפה ובה ישבו בראש: הרב מימין והאדיר יפה משמאל "וביניהם בבלה בין רעותיה משובצת" היתומה מלכה בת איש¬ תי רב פעלים רבינו דוד,/ וממולם ישב החזן ר׳ שפמיה מימין והדיין ר' פתחיה הלוי משמאל ובינתים העלם הקטן הנחמד שמחה, ובבן ״פני שמחה ומלכה מקבילים איש אל אתיו״ כדרוש,— ובבית־הקברות החלו ההספדים. בראש נגש אל הארון הרב ר׳ עובדיה הכהן, אשר בשביל כבוד המת נבנם לפנים מגדר, ואחרי דומיה קדושה "פתח את פיו הקדוש והטהור נפת נטפו שפתותיו" ויאמר בי הוא ערל שפתים גם כננס נגד הענק הנהו בנגד המת,. ולא רק הוא כי "אם יבואו בל חכמי ישראל (ממצרים ועד הגה?) בכף אחת והוא (המת) בכף השניה הוא מכריע את כלם", ואח״ב יוסיף בי כל ימי חייו יש לו געגועים לעלות לאה״ק וכמעט גמר בדעתו ללכת לשם בימים האלו, אבל עכשיו הוא מתחרט חרטה גמורה משום החוב הגדול והקדוש׳ לגדל בת ת״ח זה (ובדברו הניח את ידיו על ראש מלכה הגצבת לימינו) ולכן יבקש מאתיאצילי" העדה לתת לו אחוזת קבר אצל קבר הצדיק הזה, ויען כל העם קול גדול אחד יחדו ג נעשה י ונשמע! ויוסף הרב : ״מעתה אין לי צורך לבקש לי מנוח ואחוזת קבר בא״י, כי האדמה הזאת שהיתר. עד היום הזה אדמת קדש עלתה היום במעלת קדש הקדשים בהאריאל! וההראל ן קרית חנה דוד!״ ובהגיחו ידיו עוד הפעם על ראש מלבה נשבע בקדשו בי בבבת עינו ישמרנה וינצרנה 4 כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ובו׳. — אחרי הרב נגש גם הגביר יפה ובקשה בפיו בי "יהיה י פ ה חלקו ונעים גורלו" ויתנו לו אחוזת קבר סמוך לקבר דוד. אח״ב נגש גם ההין ר׳ שפטיה ויודיע בי נדר נדר לאביר יעקב ללכת לאה״ק בתנאי מפורש אם ילך גם רבינו ועתה יש לו פתח חרטה, ובבן מבקש אף הוא לתת לו מקום ללון בצל שדי סמוך למשכן הצדיק הזה, "החריף הגדול החכם האמתי" הדיין ר׳ פתחיה הלוי נגש באחרונה ויפתח במשל פיו לאמר:.. "טוב לי להיות זנב לארי שבחבורה ברכינו עובדיה מלהיות ראש לשעלים קטנים המחבלים את הכרמים כרם ה׳ צבאות ובו׳ שאו מרום עיניכם הביטו וראו המאור הקטן הירח הזה קולט אורו מהמאוד הגדול השמש". הרב הוא המאור הגדול והוא, הדיין, המאור הקטן, ובבן יבקש לקברהו במקום הקדוש הזה אצל רבו. "ר׳ עובדיה חבקו בזרועותיו ונשקו על ראשו, ובל עין זלגה דמעות טיף טיף". ממילא מובן שהטפש ר׳ זנביל' שנוא נפש המחבר נדחק גם הוא בטפשות פה ויאמר: ״רבותי! עברי אנכי!. יהודי אנכי! וקיי״ל כי איש יהודי מחויב להיות איש יהודי, למחצה לשליש לרביע, כזית, כגרוגרת דר, צדוק, כביצה, ככותבת הגסה, כזנב הלטאה ובו״/ ואחרי ההקדמה הזאת החל לדרוש ברזי הקבלה, ומי יודע נמה ארך הספדו לולא נגש נפתלי החרש "וסטר בחזקה בחוטמו של ר׳ זנביל הטפש מתחת לנחיריו עד אשר יצאה הזרא מאפו טיף טיף", וזנבלנו נפל על פניו ויצנח עד סמוך למקום הגולל הפתוח. -הגולל נסתם וכבר "יקירי קרתא תלשו עשבים וזרקו מלאחריהם על התלפיות (ר״ל תל־׳ קבר, לא כדעת מר ננ״ט) החדש,/ בתות כתות יצאו איש לאהלו ורק השמשים והבטלנים נשארו ופתאם הופיע הרב מטעה״מ וישא מדברותיו באזני השמשים והבטלנים לאמר: "הציביליזציה מילדת הקולנזציה אשר הביאה את הארגנזציה של בל הסעקטעס של כל הסוביעקטים והאינדי* ווידומים לקאסטע אחת וכו׳ ואין לי הלק בהארטאדאקם דוד ואין לי שום סומפטיה. לכולכם אבל אנטיפטיה גמורה וכו, וכיד הפילזפי הפילולגי הרטריקהלינגוויסטיק העסטעטיקי וכו,"•—בלהג... איש מטורף אשר מקומו יכירנו "בכותל מזרחי" בבית אוסף המשוגעים.