Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 217

מכתבים ממידד לאלדד 217 ׳עמוקות מני חשך ממש, כמו טן שטן, <1'1ג$8.3ק06— שרפים ועוד כאלה. בדבר הזה האיר פשוט את עיני חכמים, ואני הצעיר בצאתי בעקבותיו העליתי במצודתי׳חקירתי! ־1^&^^6ץקx6—כרובים,—יהודה, 60ק68—עברי, <11:ע.3ק03— ישראל ועוד כיוצא באלה, .ולולא חרשתי בעגלתו לא מצאתי חידות מני קדם אלה, גם ברוך יהיה.- המאמר הבא אחריו "שפה לנאמנים" מאת אריה ליב פיינשטיץ עוסק גם הוא בהלכות הבלשנות, וראוי להזכיר לפניך בזה את חידושו ז המלה סנדק, "שגתהבט בה התשבי ולא מצא מקורה", בעה״ט בחריפותו הערה את מקורה מלשון צרפת 116116 ]0 16) §11׳53 שהוראתו דם המילה, עד״ה חתן דמים למולות. ועצור במלין ■׳לא אוכל ואגלה לפניך מעט "פילוסופיה של בלשנות" תלפיותית, שהבריקה במחי! :־הרבה מלין רוסיות מקורן מל׳ עברית ומצדן הרבה מלין עבריות מקורן מל׳ צרפת, ובכן צרפת ורוסיה אחיות תואמות הן לא רק בפוליטוקה כ״א גם בלשונותן, ודו״ק . במאמרו של ה׳ א, שולמאן "דברים אחדים", המתאונן רע באזני הקוראים על כי "חדלה ממליצת יהודה התפארת כי באו בוערים טמאו את מקדשה" ר״ל הסופרים החדשים המחדשים פני שפתנו היקרה וכשועלים קטנים מחבלים את כרמה,־־־ במאמר זה ילא ידון רוחי הפעם, כי ב״שאלה" הזאת כבר חדתי לך דעתי ברחבה במכתבי שלפני זה. וכזה ראיתי רק להעיר את אזנך כי מר שולמאן במאמרו זה ׳יעמיד א״ע במחיצת הפוריסתים היותר קיצונים. הוא קורא תגר גם על שפת המשנה, יען כי רוחה זרה לפ״ד להשפה העתיקה, ואינו מוצא קורת רוח נם במלה חדשה כמשקפים,׳ אשר בכל אופן יפה היא מבתי־עינים או כלי־מחזה, אם כי באותה שעה בעצמה הוא משתמש, למשל, בהמלה ספרות במובן ליטעראטור, שאף היא חדשה מקרוב באה ולא שערוה אבותינו בימי קדם, ועוד מלין מחודשות שכבר קנו •להן זכות אזרח, וכמו.כן בטוח אני שהפוריסתים בדור הבא אחרינו ■ישתמשו בלי פקפוק בהרבה מלין מחודשות בזמננו אשר "יתאזרחו" אצלנו, ורק יצעקו חמס על החרושים בימיהם לעיניהם, על הגרים החדשים הקשים לשפת־עבר כספחת, ער בוא עתם ויתאזרחו אף יהם ולא יהיה פוצה פה גם נגדם. עתה, אלדד אחי, אנהגך אביאך אל השער "ממחזות החיים". הבה נחזה בשער זה איזה "יצירי רוח מפרכסים לצאת מבטן יצירתם". בראש נמצא לפנינו ספור גדול •או "כעין ספור" בשם "מי שהיה רדקטור". מה דמות תערוך לספור המשונה הזה, אשר דוגמתו בל״ם לא תמצא מעולם בשפה אחרת אף בעתון• יומי ממין נרוע., שם בעל הספור איו״ב ממינסק אולי לא מוזר לך. הסופר הזה שפתו אתו שפה בעלת גוונים ידועים "מרוככת■ בשמן המליצה" התנכי״ת והתלמודית, ׳וכפי הנראה דמה בנפשו "בשעה שישב■ על האבנים" כי המעלה הזאת בלבד דיה לקהת לעצמו עטרה של מספר בישראל, כי לו נאה. בכלל אפשר להוציא על