Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 213

213 מכתבים ממידד לאלדד בעבודת •ד.:, בעוד היא דק אחת המצות, כמו למשל אכילת מרור בפסח ־, נם על־ .*בעלי עין־הרע הכותבים דברי חכמה, אשר חלקה ה׳ לכל העמים, בלשון המובנת. למתי.מספר״ ר״ל בלשון עבר 5 נם על חברות "שפה ברורה", על "הבחורים בגנים והבתולות במחולות.המחנים" המדברים בלה״ק ־, גם על הסופרים העברים הכותבים רומנים בלה״ק, באילו מחויבים הם לזה "בשביל שעמיל זאלא יכתב ראמאנעך. אבל בל מיני.מזונות הללו, .אשר בם "חפצו חכמינו בשנות המאה האחרונה .לפטם אותנו",. אינם מסובנים בל כך, לפי הבטחת הרופא, ובולם אם לא יועילו לא יזיקו הרבה, בי: ימיהם לא ימשכו. אך בסוף מאמרו יתעורר הדד בשצף קצף על מין מזון חדש הבא בשנים ,האחרונות אל קרבנו ואין חקר לגודל היזקו * הלא הוא מה״ע היומיים. ובפי הנראה, זוהי נקודת־הבובד של כל המאמר ובל עקרו לא נברא אלא בשבילי׳ סופו. על הרועים, ר״ל המו״ל וסופריהם, חרה אפו של הדד ביתר עז, ובה יספר בעברתו: "בי יקום סופר מב״ע לבני ישראל ראשית דרכו לפסוע על עם קדש וכר. רעה כי תעשה בעיר וכר והיה בי יחם לב סופר אחד להודיע הדבר לדעת הקהל במב״ע פלוני, יטה המו״ל את אזנו מקודם אחורי הפרגוד של אותו הגביר החותם על מב״ע שלו, לשמוע מה בפיו על אותו האיש הסופר, והיה כי ינענע הגביר בראשו ויקרוץ בשפתיו לאות מאון ירד המכתב הגדול ביגון סלה". אפשר הדבר בי מעין מעשה בזה בא לידו של הדד הנכבד וידע נאמנה כי "מכתב בדול ירד ביגון סלה", אך על יסוד איזה מאורע מסופק אחד אין לו עוד רשות בלל להטיל אשמה נוראה כזאת על.כל מו״ל מכ״ע עברים, כאילו דברים מגונים כאלה הם אצלם מעשים בכל יום, ולהוציא משפט קשה על הכלל בי ,,בכלל ישובח מאמר ויגונה מאמר לא מטובו ולא מרעתו ב״א מצד כותבו, אם מצא חן בעיני המו״ל ובעיני גביריו ובעיני בל הקרובים אליו". ובעה״ט כיון שבא לכלל כעם יוסיף להתרגז על כי "כל ישראל מחויבים לקרוא דוקא את כה״ע העברי ולא מכ״ע בכתב המדינה", ורגז ושחק גם על "הלאומית הנקנית בשלשה דרבים: בא״י, בשפה ברורה ובמב״ע עברי״ - ואין נחת. היוצא לנו מכל זה כי - עת לרחק מחבק, עת לרחק המב״ע העברים או את המו״ל ערלי הלב וחלילה׳ לחבק אותם, כי סבנה גדולה בדבר לפי עדות הד״ר דור שפירא רופא חולים בדווינסק. ובן כותב ד״ר עברי. אמנם צדקו דבריו, אשר חזר ושנה עליהם בהרבה מקומות במאמרו, לתנות הוקף השלילה, בי לא בבל הגוים בית ישראל ולא כחכמיהם חכמיו... אולם "עת לרחק" את המאמר המשונה.הזה ולפנות אל המאמר שלאחריו: ״לשאלת הרבנות בארץ רוסיה״ מאת אבגד האדרעי. המאמר הזה אמנם רחוק אף הוא מלהיות "ממיטב תבואת ספרותנו וחלביהן", אך כתוב הוא בטעם הגון ובעט סופר היודע מה מגמת פניו ומבין להביע את דבריו באופן שיבינום׳ גם אחרים. (14)