Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 212

פ ד ד ם 212 אל אוצרנו רק משופרי רםפרי,יםלת נקיה וכר". מה לעשות עוד לרקלמה ולא עשו? אך אחרי סיום בל התהלות והתשבחות הללו הייתי תוהא ומהרהר בלבי: אסכן הדיר, אם הם ״הננסים לנבי ענקים״ בך, מה הניחו לענקים?(* אחרי הקדמת שני העורבים תבוא עוד."הערה נחוצה" מאת אחד העורבים יהודה הלוי לעוויק, למען דעת "בי עלי העידו בל נדולי סופרינו, אשר הריצותי להם•■■ עלי־הגהה ממאמריהם, כי מניה חרוץ במוני עוד.לא ראו". נשמור את הדבר. עתה אדלג על המאמר הראשי "מעל המצפה" המודיע בשבטי ישראל נאמנת. בלשון קצרה ופשוטה כי שמי ארצנו הברוכה לבשו קדרות ועלטה היה בהאסף אל עמיו כבוד הדר מלכותו הקיסר אלכסנדר השלישי ואח״ב האירה הארץ בעלות מלבנו האדיר על כסא מלכותו, או בי קאזימיר פעריע נבחר לנשיא תחת קארנא "ויהי לסיר רחץ למתנגדיו", או כי אגית־סוחר וולאדימיר צללה בעופרת במים אדירים, ועוד חדשות באלה, הידועות בל״ם להקוראים עוד לפני עמוד העורך בן־ירוחם ״על המצפה״, - ואבוא אל השער הראשון מי״ג השערים הלא הוא "מגדל צופים". המאמר הראשון בחלק הזה הוא "עת לרתק מחבק" מאת הד״ר דוד שפירא רופא חולים בדווינסק. כשם המאסף כלו "תלפיות", שקשה להולמו וצריך ביאור, כך הוא שם המאמר הזה. עת לרחק מחבק - מה לחבק ומה לרחק, זאת קשה להבין לא רק לפני קריאת המאמר כ״א אחרי קריאתו בעיון. אבל גם השם הזה נאה למאמר ומעיד עליו כי גם לסוף דעת המאמר בכלל לא יוכל הקורא לרדת. בקראי אותו נדמה לי שהדד שפירא זה שנים רבות מאד יביט אוץ ועמל ביעקב,. התנועות החדשות במחנה ישראל לא.זכו בעיניו ובסופריו החדשים ישים תהלה, לבו ירגז למראה עיניו ובל קרביו ירעשו למשמע אזניו, אך בבל מאמצי בחו התאפק ויהי כמחריש וכובש כעסו, ואולי כבר לא יבול להתאפק ויבם להוציא את בל רוחו באיזה מאמר ואחד המו״ל הקשים לא הדר פני ד״ר ומאיזה סבה לא נתן לו לדבר כחפצו במ״ע יומי למען ירוה לו. והנה עתה, בהתפרץ מעינו החוצה, רוחו בנחל שוטף לבלי חק וכל מערכי לבו המתרוצצים בקרבו, בל הנקוה ונצבר במעמקי נפשו זה ימים ושנים, הכל כאשר לבל יחפץ להוציא בחרא מחתא ולהביע בחפזון ובנשימה אחת, למען דעת. ולכן אין להתפלא בלל אם ערב־־רב עלו במאמר זה יחד עם איזה■ דברים של טעם, הבטלים ברוב רבדים של• מה בכך וחסרי טעם. בעה״ט מתאמץ להוכיח באריכות לשונו כי אין ביד בל איש בעולם לתת מושג נכון מאלדד ישראל ^חיוב אם לא בדרך שלילה, שהוא אינו גוף ובר, ובן מאמונת ישראל ומהתלמוד ונושאי כליו (אחת השלילות בנוגע להתלמזד היא כי ל א נקל הלמוד בו), וגם שפתנו אתנו ו ל א נדבה בה, עוד הפעם עניץ על דרך שלילה. אחרי אקדמות מלין אלה יצעק הדד חמס על המתקנים באשכנז, אשר בחרו בהתפלה לשימה לעיקר