Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 209

209 מכתבים ממידד לאלדד רעיוביו באמרות נמלצות לא הורשה כזאת לסופר פרוזי. לא יבוזו למשורר כי יבתב, למשל, "וידכאום לפני עש", "ולא נתן פונת לבת עינו", "נתן ראשו מים ועיניו מקור דמעה״ וכדומה; אבל מה טעם יש למבטאים כאלה בבואם בפרוזה פשוטה? ומלבד זה תמצא בתוך המבטאים הנ״ל גם כאלה שאין להם מובן אף בדבור נשגב ופועזי. מה טעם, למשל, בפרזה ן ״הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו״? ה׳ ה״ש נגרר בזה אחרי לשון הכתוב "לא ידע שלו בבטנו", אך אם שם הדבר בא על מקומו, במובן ״לחמו במעיו נהפך״, מה ענין בטן אצל ממשלת זרים? או היכול הסופר הנכבד הזה לכתוב בשפה חיה, בשפה שהמדבר שומע מה שהוא מוציא מפיו, מעין פרזה כזו 5 ״האנוסים התכחשו למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו״, וכדומה? ועתה הגע בעצמך, אם כך כותב ה״ש, אם גם אצל סופר בעל סגנון טוב ויפה כמהו לפעמים מלה גוררת מלה ומליצה אחת אוחזת בעקב מליצה אחרת, אם הוא משתמש במליצות שלא במקומן ובפסוקים קשי ההבנה, שהקורא לא ידע ולא יבין עפ״י איזה פירוש מהבאורים הרבים מבאר אותם המחבר,- אות הוא ומופת חותך עד מאד שהשיטה הזאת, שיטת הפוריזם, לא כלה טובה היא ויפה וכל שוגה בה עלול לשגיאות, לא בדקדוק השפה ב״א בדבר עוד יותר נככד מזה בטבעיותה, ולשונו לא תוכל בשום אופן להיות נקיה וקלה, חיה וטבעית כדרך בל שפה. עוד יותר מזה, אם תרצה אוכל להתערב אתך שמבטאים לא מעטים בספר של סופר פוריסתי אינם מובנים היטב לא רק להקוראים כ״א גם למחברם בכבודו ובעצמו, כי בשעה שהעלם על הגליון הוא רק "לישנא דקרא נקט" ולא שם לב לפירוש המלות בדיוק ולפעמים גם לא לכונת המבטא הכללית, באופן שאפשר הדבר שתשאל את המחבר למנת מליצה אחת ממליצותיו ותביאהו במבוכה ולא במהרה תשמע מפיו מענה בשפה ברורה. וזה הוא ההבדל הגדול בין המליצים והפשוטים, שבו יפה כח האחרונים מך הראשונים. הסופר מן המחדשים הקיצונים יוכל לברוא מלים רבות ולהשתמש בהן במאמריו, באופן שהקוראים, אם לא ימצאו פירושן בצדן, לא ידעו ולא יבינו מה הוא סח; אבל הסופר בעצמו לפחות מבין היטב מה מנתו ומה חפץ להגיד. זכורני שפעמים רבות בעת שקראנו את "הצבי" הירושלמי בשעתו נכשלנו שנינו יחד במלים מחודשות ע״י המו״ל בן־יהודה, שנעלם מאתנו פירושן, ולא אחת התאוננתי באזניך כי עלינו לשוב ולשבת במחילת כבודנו על ספסל תינוקות של בית רבן ולבקש לנו מורד. מבעלי שפה־־ברורה החדשים להבינגו פרק כמאמרים החדשים, שהננו מגששים בהם לפעמים כעור באפלה, אבל באותה שעה עצמה ברור היה בעיני שהמחבר כוון במלותיו החדשות לחפץ או מושג ידוע, ולו שאלנוהו יכול היה כרגע לתרגם את דבריו לשפה חיה. לא כן הסופרים המליצים, הם בשטף הלשון יובלו לערב בדבריהם