Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 207

207 מכתבים ממידד לאלדד לברוא יש מאין בשפה בשפתנו, כמדומני, לא יבלה לשלוט כל אומה ולשון שבעולם, ורק עם ישראל גוי אחד בארץ, היודע להתחכם לבל הנזרות שבעולם ולהצטמצם באיזו ד׳ אמות של הגיתו ולהמציא תחבולות והמצאות שונות מן המיצר, רק עם בזה המלומד בנסים ונפלאות יבול לברוא ספרות איזו שהיא בשפה רצוצה ופגומה בזו. עלינו אך לקוות, שיבואו ימים טובים מאלה גם לשפתנו העלובה ולשוננו העתיקה תתחדש ותתפתה, תשתלם ותתעשר במלים ומבטאים, ככל שפה חיה באמת, ולא יהיו סופריה קצרי יד ולא יבצר מהם להביע את הגיונות לבם בדברים ברורים כדרך הארץ, בלי בל התחכמות והתהפכות בתחבולות ערמה. כן, אלדד אחי. שפתנו אף היא תחכה לתחיה, כמו עמנו בעל השפה. ואלה הפוריסתים המטהרים, הדורשים לגנאי כל הצעה חדשה להרחבת הלשון וקוראים בקולי קולות שאסור לנו לגמרי כל חדש, הנם גוזרים על שפתגו גזרה, שאין שפה חיה יכולה לעמוד בה, וכופרים הם בעיקר גדול של תהית הלשון. אולם בנסיון זה עוד לא אמרתי די, ולמען "התחקות על שרשי" הפוריסתים ולדעת תכונת סגנונם גמרתי לצאת בעקבותם, כלומר לקחת ספר אחד מעשה ידיהם ולהתבונן בעין פקוחה ולראות איך ישכילו לשונם לדבר צחות בלי כל תערובות זרה. ויען בי מגמתי היתה לא לבוא עליהם בטרוניא ולחפש עלילות, כ״א לבקש את האמת ולהוציא משפט צדק לאור, למען יתבררו ויתלבנו הדברים לעצמי, לזאת לא בחרתי לי לבחינה באחד המליצים הגרועים, אשר אין כחם אלא בפה מלא מליצות ידועות ועל כל צרה שלא תבוא נכונו יחדו על שפתיהם פסוקים "רבים וכן שלמים״ שהכל דשין בהם. לו לקחתי בידי ספר אחד המליצים ממין זה "המתנוסס בתועפות תלפיות מדברו הנאוה", אז מה נקל היה לי להראות לך באצבע על אבני חן המשתפכות בראש כל שורה ושורה, מליצות קשות וזרות, סבוכות ומסוכסבות, שכבר היו לזרא לחיך כל קורא בעל טעם.׳ יכולתי להראותך, לדוגמא, איך איש פשוט, לא נביא ולא בן נביא, רק איש מן השוק מדבר אל חברו לא כאשר ידבר איש אל רעהו ב״א בשפה נמלצה ונשגבה, שפת חוזי־יה ומליצי עליון, כמו דבורו אינו שיחת חולין רק מחזה שדי יחזה ומלתו על לשונו, או אשה מספרת עם בעלה בצרכי ביתה בלשון חבקוק ואיוב ובר ורק כאחת הנביאות או המשוררות תדבר, במו כבר נתקימה נבואת החוזה ״ונבאו בניכם ובנותיכם״, ועוד כהנה וכהנה. אבל אנכי לא בן עשיתי, ובחרתי למבחן, להפך, בספר אהד הפוריסתים היותר טובים, הנחשב בצדק לבעל סגנון מצוין וטוב טעם, הלא הוא מר א״ש פריעדבערג הנודע בשם הר־שלום. הספר הזה הוא "עמק הארזים", ספור מראשית דרכי האינקויזיציה בספרד, שיצא לאור בווארשא בשנת תרנ״ג "הוצאה שניה בתקונים הרבה". פתחתי את הספר ואחל לקרוא בו על הסדר, והנה כמעט בכל עמוד ועמוד נכשלתי באיזו