Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 205

205 מכתבים ממידד דאלדד למען לבוא לירי הכרה ברורה בדבר הזה גמרתי בלבי לעשות בעצמי נסירץ נאמן ומוכיח, ולזאת לקחתי מארון ספרי מן הבא בידי ספור אחד בשפת לעז ואקרב לנסות את כחי במלאכת התרגום. דרך זה בחרתי לעשות בו את הנסיון, יען כי ידעתי היטב שלא הרי המתרגם כהרי הסופר האוריגגלי. הסופר אדון הוא לעצמו ולא מפי אחרים הוא חי, אם יש את נפשו להעלות על הגליון2דבר זה או אחר הרי הוא עומד ברשות עצמו ועושה הבל בפי רוח מבינתו ובפי ■יבלתו. אם קשה לו לכנות בשפת־עבר איזה שם־עצם או פעולה או למצוא מבטא נכון ומדויק לאיזה מושג, הוא כובש קצת נבואתו ובוחר שתיקה יפה בשעת הדחק, ומי יאמר לו מה תעשה? ואם עט סופר מהיר לו ומבין הוא לעשות במלאכה זו יתחכם לבחור לו לשון ערומים לעת הצורך ולהתהפך בתחבולות שונות, וסוף סוף יצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן וחלק, אשר הקורא ירוץ בו ולא ירגיש כל סימני לחץ וקמטים, כאילו לא חסר להמחבר אף קוצו של יוד למלאכתו. לא בן גורלו של המתרגם, ידיו אסורות ואינו יכול לשלח חפשי את הנוצה, כאדם העושה בתוך שלו, כי רוח המושל יעלה עליו ומוכרח הוא לצאת בעקבות המחבר, צעד אחר צעד, אם רק הוא פועל אמת שפעולתו באמונה, ואין לו רשות לנטות הצדה ימין או שמאל. ובבן ויהי בחצי הלילה, בשעה שכל בני ביתי היו ישנים ואין מפריע את הדומיה, הדרושה לי לעשות מלאכתי בעיון רב וכונה גדולה, לקחתי את הספור . הלועזי לתרגם ממנו את הפרק הראשון, למען לראות ולהובח עד כמה באמת גדול כהה של שפתנו. ולתועלת האמת שדרשתי, למען יהיה מעשה הנסיון שלם, שויתי לנגדי איש מהצד המתנגד, בלומר ממחנה מתנגדי הפוריסתים, עומד על גבי ומתבונן אל מלאכתי בעין פקוחה לבלי אעשנה דמיה ועל כל מחסור לא תכסה איזו מליצה, שאינה מגדת מאומה. החלותי את המלאכה והנה אוי ואבוי, תיכף ההתחלה קשה, הרבה יותר מאשר יכלתי לשער מראש. אבן נגף בראשית דרכי,* וכן הלאה על כל צעד וצעד צור מכשול. לא אליכם, סופרי ישראל, עמל ומכאוב כעמלי ומכאובי. במאמר הראשון היה עלי לתרגם שם צפור אחת, שלא ידעתי בשום אופן איך לכנותה בעברית. חפשתי בכל אוצר התנ״ך, בקשתי ולא מצאתי. אחרי יגיעת רוח רבה הוכרחתי להתחכם ולקחת מן כתבי־הקדש שם צפור, שלא הוברר לנו פירושו, והשאלתיו לצפור הדרושה לי. תיבף אחרי זה פגשתי במין צבע, שאין דוגמתו בעברית. איך לתרגמו פשוטו כמשמעו? התהפכתי בכל תחבלותי ולא עלתה בידי. מה זאת? בתוכי השתוממתי ואתרגז עד מאד. היתכן באמת שאין בעברית הצבע הזה? ומה עשו סופרי ישראל עד היום, וביחוד יוצרי הרומנים, בהדרש להם לתאר עינים או בגדים בעלי צבע כזה? איך שהוא, בדליכא אין ברירה, נחוץ ללכת הפעם בעקבות המחדשים ולברוא מלה חדשה, שיש לה איזה יסוד, חזק