Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 204

מכתבים ממידד לאלדד. מכתב א׳. אלדד אחי! רבות מחשבות חשבתי בימים האחרונים על אדות המחלוקת הגדולה בבית־־ מדרשם של סופרינו בדבר סגנון לשוננו, ואת אשר הנה לבי בסתר מעוני הנני לגלות לפניך, או כאשר יאמרו המליצים לשפוך בחיקך, כדרכי. מי כמוך יודע את דעתי ע״ד דרכי לשונם של הרבה מסופרינו החדשים וחדושיהם הרבים בבית־מדרשם החדש. לא אחת הרבינו שיחה בדבר הזה, עוד בהיותך אצלנו במחנים, גם התוכחנו בהתלהבות עצומה. אנכי הייתי מן המתנגדים הנלהבים לאלה המחדשים הלוקחים לשונם כבל העולה על רוחם הקלוקל, יוצרי מלין ובוראי ניבי שפתים זרים חדשים לבקרים, ואתה היית מליץ יושר ומלמד זבות עליהם, כי לסופרינו החפצים להביע מערבי לבם בשפה ברורה ומתיקה אי אפשר להתקים בלי חרושים להרחבת לשוננו, והעניות של שפתנו מעברת אותם לפעמים על רוח הלשון הנושן והחוקים העתיקים. ואני באחת, בי סופרים גדולים היו לנו עד היום שידעו להשתמש רק באוצרות לשוננו העתיקה ושפתם בבל זאת מלאה ועשירה ככל שפה חיה ולא חסר אחד מכל ממניה. אולם בזמן האחרון יצאו על הבמה איזה מגדולי הפוריסתים שלנו, שומרי משמרת הלשון על טהרת הקדש, לעורר שוט לשונם על סופרינו החדשים "הבוזים ליקהת אם הלשונות ומחללים את יפעת השפה •היפה בחדשות מקרוב באו לא שערון אבותינו", והרבה לעג וקלם נשפך על אלה ■פרחי הסופרים הנוהגים קלות ראש בשפת סגולתנו ירושת מחמדינו מימי קדם, ו״המתפרצים" הנעלבים שומעים חרפתם ואין משיבים. ולזאת היו האחרונים בעיני ב״אובדים ונדחים״ הנרדפים על דעתם הפנימית, ואתה תכנת את רוחי והנך יודע עד במה לבי מלא רחמים תמיד על בני־אדם כאלה. דבר זה עוררני ■להפוך בזכות הנרדפים ולחפש בקרב לבי ראיות והוכחות כי להם הצדקה ךלכה״פ באיזו פרטים ולרודפיהם, מקנאי קנאת השפה היפה, בשת הפנים. יגעתי ומצאתי.