Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 191

191 המלה של סוף דומאד. לו ולסור למשמעתו, הוא יהיה לי לתועלת בימי הבחירות - ויכף באגמון גבו ויקם על ברכיו לפניו. - חם וחלילה, רבי ומורי - אמר הרב. - אדון נעלה ומרומם - אמר הרב מטעם - סלח נא לעבדך. .. - לא עת לי עתה לפזר אמרים עמכם - אמר הגולם - דבריכם הבל ורוח. ישא אותם, הנכם בחרם הנשבר ובתולעת למרמס, ולא לפי בבודי להתוכח עמכם 5 "חבור־עצבים"(נערוואס אנכי ועצבי ירעשו... אבי הטוב - אמר בשחוק ומהתלות אל הרב - אבי יוצרי ובודאי... הן בראת ויצרת אותי על פי התורה והכללים שב״ספר יצירה״; אפם, כי התורה ההיא כבר נתישנה מאד, ביהוד בשטת העצבים. לפנים בימי המקובלים הראשונים, במעט שלא ידעו את ״החוטים הדקים״ האלה, אשר ימררו כעת את חיי, גולמיהם היו פשוטים ונסים וחזקים, לא ירעו כל מחלה,- לא כן אנכי עמדי, הנני צרור של עצבים ומתרגש לכל מחזה.,. אפם, בי מאד יבול להיות, בי בל אלה בקבה תליא מלתא, קבתי ריקה, ומרגע שנבראתי עור לא בא אובל אל פי... הן עליך, אבי, פרנסתי, וחייב אתה במזונותי... ובכן מהר איפא והבינו לי סעודה, ביאות ל״אדם העליון״... מהר, מהר אל תעמודו! ותמהר הרבנית אל יית־המבשלות, ותערוך אש ועצים, ותבין סעודה לאורח הנכבד: תרנגולת צלויה, אוז מפוטם ובל מיני תרנימא. ויין הביאו ממרתפו של הרב מטעם, ואף על פי שהיה היין סתם יינם, לא הקפיד הרב, כי עם תקיף ועשיר בכלל אין מקפידין. ואחרי אבלו ואחרי שתו, שבב הגולם לנוח מעט, ואת הרב ובני ביתו שלח מן הבית, שלא ישביתו מנוחתו. והשמועה נפוצה בחוץ כי אורח הדש בא - "איש הזהב". ויחרדו בל אנשי העיר לקראתו, וישיחו בו יושבי שער, אלה לאלה ממללים ומספרים את רב עשרו וגדלו בתורה ובחכמה... השדכנים החלו לחקור ולדרוש אם פנוי הוא, בי המיוחסים היותר גדולים חפצו לתת את בנותיהם לו. ובעוד שתי שעות אחרי הקיצו משנתו כבר היה בל הרחוב לפני הבית מלא אנשים ונשים וטף, וביניהם בל טובי העיר, הלומדים, המשכילים, העשירים־התקיפים, בל אחד חפץ לראות את "הנביר החדש" אשר הוא ״כלו זהב״, זהב טהור... כל אחד חפץ קרבתו. וההמון חשב בלבו: ומה אלה הגבירים שכספם ועשרם תלוי באויר, היום כאן ומחר איננו, ואולי נם היום בבר איננו... בבל זאת מכובדים המה, ומשלשים ״פקדונות״ בידיהם,- הגביר הזה שהוא בעצמו זהב ממש, על אחת במה ובמה שהוא איש בטוח. ומיד הביאו אליו נדוניות של יתומות, ירושות של יתומים ואלמנות, "השלשות" של שותפים וסתם פקדונות. הגולם קבל אותם בקר־רוח, כמו בן צריך להיות, במו אחרת אי אפשר להיות. ויש אשר נם לא נתן שטר־קבלה, ונם לא בקשו ממנו בזאת, כל אחד שמח