Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 189

189 הגולם של סוף המאה ויבקשו בכל העיר וימצאו אשה זקנה אחת, אלמנה מאישה השלישי, שהניח לה ירושה בעלה הראשון לפני ארבעים שנה שק עם עפר ארץ־ישראל. ויקחו מעט עפר וישימו בחומר הגולם. ר׳ שלומיאל עסק בהשבעות וצרופי שמות והפרוש עסק בבריאות הגולם, אבל לשוא, הגולם בגלמותו עומד, אין בו רוח חיים," גם עפר ארץ־ישראל לא הועיל. ״מים! מים! תרח, הבא מים!״ ~ אבל תרח לא יניע יד ורגל. הפרוש נבוך, והרב מטעם חרק שניו וישא קולו ויאמר: ״הלא מראש הגדתי בי אין ממש בדבר; ארץ־־ישראל! ארץ ־ישראל! היה לא יהיה בדבר הזה; נערים ובעלי הזיה הוציאו קול, בי ישנה ארץ ישראל ובח וחיים בה, וימצאו המון טפשים שנתנו אמון בדבריהם - הוי בוערים בעם, מתי תשכילו! אנחנו אמנם ״המלומדים״ נדע ונבין בי אין ממש בדבריהם. מתים לא יחיו, ויש מאין לא יבראו ולא יתנו רוח לאשר אין בו רוח חיים. אם עוד אפשר בימים האלה לברא בריאה חדשה, בריה חיה וקימה, רק סגולה אחת ישנה לזה, סגולה מנוסה ובדוקה - לא עפר ארץ־ישראל, הבל וריק! - רק... עפרות זהב. הזהב! - זה הוא רוח החיים, רוח התבל. חלפו עברו ימי הבערות והטפשוה, ימי החושך, עת בפטפוטי שמות, בהשבעות ולחשים אפשר היה לפעול מאומה, לברא מאומה... עתה מי ישים לבו בזמננו לבל אלה, ואף גולם קרוץ מחומר לא יפחד מהם. ורק הזהב הוא מחולל ועושה נפלאות גדולות לבדו, הוא ואין בלתו. ואם נחפץ לברוא גולם - זאת העצה היעוצה ממני: נתן בו מעט זהב! קחו לכם חומר וטיט מאשר תקחו, ולו גם מארץ־ ישראל, מארגגטינא והרי חשך, בי לא בחומר תליא מלתא כי אם ברוח, והרוח, רוח החיים - רק במעט הזהב״. - וישמע הרב, ותשמע הרבנית, וישימו אל לבם. הנה נראים דבריו מדבריהם, והבל, אפילו מי שאינם מסתכלים בצורת מטבע, יודעים במה גדול נח הזהב. ויגמרו אמר לעשות בדבריו - ויפרקו את עדים מעליהם. הרבנית מצאה בין מטלטליה ״עגיל״ אחד של זהב, שריד כמעט, מהעגילים שנתנו לה ליום חתונתה; והרב מטעם הסיר מעל אצבעו אחת מטבעותיו שנתנה לו מתנה לזכרון אחת אהובותיו - וימסרו לצורף, וישחק אותם היטב הדק, ויזרו את האבק בעפר הגולם. עוד הפעם טבל הרב טבילות ויתענה תעניות ויתקן תקונים ויעש על האבנים מחומר - בתבנית אדם, ויכון בונות, ויכתוב ״שמות״ ויתנם ״בפי הגולם״. ועג עוגה ועמד בתוכה ויקרא שבע פעמים: "תרח, בן אברהם, .הבא לי מעט מים!" והרב מטעם גם הוא עמד מן הצד ויקרא בלשון המדינה בסגנון ונוסח ידוע: ״הוי, גולם יהודי, יקחך אופל... מהר הבא לי... צרור־קלפים חדש!״ וראה זה פלא: הגולם פקח את עיניו ולאט לאט הניף את ידיו ויעבירן על פניו ויגהק ויפהק מעט, באדם