Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 159

159 על דבר המה^ך החדש בספרותנו היפה הזאת, גרוש החשך :מפני האור, היא היא שאצלה מעליה ברק ועז על הגבורים נושאי תלה ותבא זרם חיים בכל קמטיהם ותנועותיהם ומפלי בדי עורם, והחיים הללו חותם תכנית חיי האומה המה, חיי כל בית ישראל בקבוץ אהד שלם, לא כאותם החיים המבצבצים ובולטים לכאורה ברוב ציורי בעלי ספרי־אנורה וכדומה להם,, אשר רובם אינם אלא חיי אישונים פרטים בעלי עסקים פרטים שפלים וחסרי־ערך או, מה שנכון ביותר, העתקה מחיי איש פלוני הנר בעיר פלונית ברחוב פלוני ובבית. מספר פלוני. מה קטנים ופחותים המה נבורי "מעשה בשתי אחיות", מאם ובת", מרבי שפרה״ וכדוגמתם, עם כל היותם מגוהצים ומצוחצחים כביכול י בצחצחות הפסכלוגיה, בשעה שאיזה מנבורי ה״קבורת חמור״ או ״הדת והחיים״ מביט ומסתכל בהם! - נחלקו מספרי אומות העולם בענין כתיבת ספורים *. היופי והדעה - טי משניהם עיקר? ואצלנו עפ״י טעמנו ואופינו לא תצויר שאלה זו כלל, ובודאי צריכה הדעה להיות יסוד מוסד ופנת יקרת והציר הראשי אשר עליו יסבו כל הפעולות והעלילות, כל המקרים והמאורעות המרוקמים והמשולבים בתוך הספור, וזהו, מפני שספרותגו נפרדת ונבדלת מספריות העמים בזאת אשר יותר ממה שהיא באה ל_ענג בדשן נפש הקורא, להלהיב את רגשותיו ולתפוש אותו בלבו, מטרתה להניע את גלגלי מכונת מעשה מחו, לגהצו ולצחצחו ולעוררו לעבודת המחשבה והעיוןמה ילמדנו זה? מאי קא משמע לן? רק מעין שאלות כאלו, המביעות געגועים גדולים ללמוד ולדעת, מפרכסות ומתרוצצות על לשון העברי בשעה שהוא לוקח בידו ספר מאיזה מקצוע בספרות שיהיה, אבל מעולם לא יפנה את לבו ולא יסיח את דעתו במרה מרובה כל כך לספור המעשה ולגופא דעובדא כשהם לעצמם. סנולה מיוחדת ומצוינת במינה יש בטבע העברי כי מתפעל ומתרגש הוא מדבר־תורה חדש, מרעיון חדש וממושג חדש הרבה יתר ממה שהנהו מתפעל ומתרגש מתמונה חדשה ומציור חדש,. כי מחו עובד עבודתו ביתר תוקף ועז ומבקש הפקידו בתביעות יותר חזקות ולעתים יותר תכופות משאר אבריו, ואולי, אך זאת היא הסבה הנכונה לדבר הידוע לנו, כי חזון חרושת המעשה ומלאכת מחשבת לא נפרץ בעמנו באותה המדד. הגדולה והרחבה שאנו רואים אותם אצל כל אומה ולשון, אשר יש תולים חסרון זה ברבור השלישי מעשרת הדברות, כנודע. לפיכך, אומרים אנחנו, יכולה אך הדעה להפיח רוח חיים בספור הכתוב לעברים ברוח עברי, אלא שהיא צריכה להיות מתגלמת במעטה- תפארה ובמלבושי כבוד - "יין מפואר בכלי מפואר", וכל ספור שאין בו דעה שיהא הטח ניזון ומתפרנס ממנה, ולו גם יהיה מעולף הוד ונעימות ומלא שירה כים, מוכרח הוא להיות משולל רוח חיים גם כדי עשות רושם כל שהוא על הקורא העברי. דבר זה ידעו הסופרים הזקנים, ועל כן היתה תמיד הדעה לאבן הפנה בספוריהם והיפהפיות. טפלה לה; דבר זה ידע ביחוד מענדעלי מוכר ספרים, והוא הוא סוד הר דפק החיים,