Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 158

0 ר ד ם 158 והולכים ומוציאים משפט בי רפאל המורה, רבי שפרה, העלענקע, מנחם הסופר" וביוצא בכל הגבורים של המספרים החדשים המה טפוסים אמתים לקוחים במלואם: מן החיים, חיי בנפת ישראל ברו״פ, וברדשוע ובת־שבע ומרים ורחל וירחמיאל וקלונימום וחמול ועובדיה וגדעון וישעיה ושמואל לא היו ולא נבראו אלא משל היו,. פרי דמיון כוזב ומקסם שוא. בן יגזרו בעלי המהלך החדש אומר, כמושכל שאין להרהר אחריו. אבל משפטם זה אין לו על מה שיסמוך ואיננו עומד בפגי־ הבקורת. במרוצת מאמרנו זה נברר ונלבן עד היכן בה הריאליזם של מספרינו החדשים מניע ועד כמה מן האמת הטהורה יש בו.! לע״ע הבה נראה הכצעקתה הבאה על מספרינו הזקנים בן הוא. הם, חסידי המהלך החדש, טוענים בי המספרים הזקנים• לא לקחו את נבוריהם מן החיים, אבל החיים בעצמם באים וטופחים להם על פניהם ואומרים ההפך. מי האיש אשר לו עינים לראות את הנעשה מסביב לו ואזנים לשמוע את קול נלנל החיים המנסד בעולם ולא יודה בי בתוכנו התהלכו בל הנפשות האלה, כי עלינו נראה פעלם ואתנו יחד במחיצתנו עשו מה שעשו? ועתה בימים שאנו עומדים בהם, נם אחרי עבור קרוב לעשרים שנה מיום חתום חזון לסופרינו הזקנים, האם לא נפגוש עוד בבל פנה שאנחנו פונים את יצורי רוחם עומדים בעינם? הכבר ספו תמו מרבע ישראל בתוך התחום פרצופי ירחמיאל וקלונימום, חמול ועובדיה, נדעון ושמואל וכדוגמתם ממחנה המשנים והמחדשים? או אולי כבר נחה שקטה עתה מלחמת האבות והבנים וברחובותינו אין פרץ ואין צוחה, ושלום אמת וברית. מלח אשר לא תופר קמו ונהיו בין הנאבקים והנלחמים, כאשר יחשבו אחרים למשפט־ בתמם? אבל באמת הן לא בן הוא. עדין המלחמה נטושה על פני כל הכבר מסביב לנו ואשה אוכלת בכל פה את אהלי יעקב בבה ובכה, ור׳ צדוק וחמול וסיעתם מעבר מזה וגדעון ושמואל וסיעתם מעבר מזה עומדים בקשרי המלחמה ולוחמים במסירת הנפש בעד דעותיהם ועשתות לבם, אלא שבזמננו אלה האחרונים אינם מרבים שאון והמולה ואינם מעלים אבק כבימים הטובים העבת, בי אם עושים מעשיהם בישוב הדעת ובמתינות ובזהירות יתרה ומשתמשים בכלי־זין ממין אחר, ממיץ כשר ביותר... נקל הוא למבקר בעל טעם לטעון, כי מאפו וסמאלענסקין וחבריהם לא הקפידו.ופעמים בל כך בפרטים הנוגעים ליופי ולנעימות ולא השגיחו היטב בצד האומנות ומלאכת מחשבת, בי יש אשר לא השכילו להבליט את ציוריהם בראוי, פה יצאו הקוים והשרטוטים מתחת ידם כהים ורפוים מעט ושם הרבו לצבוע איזו נקודות יתר על המרה הדרושה. אבל מי האיש המסתכל ביצורי רוחם תחלה ואחר כך במה שבחיים, השוטפים ברעש סביבותינו, ולא יבא לידי החלטה כי ברובם את אשר החסיר בהם המצבוע בזדון או בשגגה השלימה הדעה הנשגבה, אשר נעשתה שותפת. להיוצרים במחשבה תחלה בשבתם על האבנים ובעסקם במעשה היצירה? הדעה