Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 139

139 שבלים בודדות שבעתים. או היבלו נם בתקופות הבאות לעודד אך אהבה בלבם וללמד לשונם לדבר אך ידידות? והאם לא נגעה גם .אז החרב עד הנפש*? האם לא נשפכו כמים דמם ודמעותם נם אז? ואיך יבלו בבל אלה לשמור לשונם מבלי דבר נם דבר מר ומבלי התאונן בשפתם על רודפיהם הנוראים, בני אדם לוהטים כלבאים? איך יכלו לכלוא רוחם מבלי קרוא חמם עליהם ומבלי להנות נם נכאים במריבות שפתם? - אך בכל אלה לא חטאו ולא עוו בביר באמת, ונם אז רק לעתים רחוקות נשמע מפיהם קול זעם בזה ודברם בעברת לשונם, ואך שוא יהנו שוטנינו, בתתם אשם נפשנו נם בזאת ויספרו אחד לאחד בל דברי החרפות אשר בפינו על זולתנו 1) , בי אך הוות בפיהם ואך כזב ושקר ידברו. - הן נובל ראות בל זאת על נקלה מהשפה המדוברת בפי אלפי רבבות אחינו, היא לשון יהודית־אשבנזית. בי אף אם נמצאו נם בה בבהספרות המקורית, או העברית, דברים לא טובים, דברים אשר יוכלו באמת להיות למזכיר עון 2) , אך בל המתבונן אליהם לדעת חפצם באמת, הוא הלא יראה ויוכח, בי לא כצעקתה הבאה בן היא, בי בבר אבדה הוראתם המבאבת והמעוררת נם איבה ובוז ואף שמץ דבר רע לא נמצא בם 3) , אף דברים רבים בפיה הן לא מלות עבריות הן, מלות אשר 4) דברי שטנה וזדון כאלה מלא כנודע ספר הפלסתר של הצורר א י ן נ מ י־ נ ג ר , בחפשו בדרכו אך תנואות עלינו ואין קצה לרשעתו. וכמו נטל באמת על אלה, אשר נקראו גם בפי הרשות "היידעהיודען", נמו בפרנקפורט, ועוד דברי חן וכבוד כאלה, לדבר אך נעימות ולשמור לשונם מכל רע? אף כפי הנודע היה המקור הנפתח לזה הויכוחים, אשר בם נמצאו באמת דברים מכאיבים , ואשר לרוב הן היו רק באונם לבד, וגם אלה רק ע״י מומרים, אשר עוד הגדילו ההתמרמרות יותר, 2) כי אך מעטים הם בתוכה, נוכל ראות למשל מהל״ח השמות לגנאי, אשר לפ״ד הצורר איזנמינגר דנ״ל נכנה בם את העמים זולתנו, כי אין בשפה הזאת רק שנים שלשה מהם לבד, איך התאמצו המומרים "לגלות נפתרות" גם בהשפה האמולה הזאת, יורונו ספריהם למדי, כן על המלות לבד: ״כ פ ר ה ו ו ע ר ן, ק ר י ע ה ר י י ם ע ן", כתב המומר וו, הירש חוברת מיוחדה .61:0 .;1ז.£6116083 160)61נ1 .1> .;136116111 ..6 מסזד;1יב101־1ב[3.0{ו1 (הוא אהד המומרים היותר מתמרמרים, הוא כתב גם: מגלה תקופות, דער יודען לאכעדליכע צוריפטונג צום שבת, מתנת יובל ועוד). 3) כהכנוי שקק או שקצים, אשר כנודע אין בשימושו דבר מהוראתו המקורית על שקוץ ותועבה, בי אם לשם גנאי על העזות לבד ואשר בו יקראו גם בני ברית. גם בהספדות המקורית נודע מראש לכנוי רק ,,להשולער" לבד ("שקצים הנקראים שולער", פסקים ונתבים לבעל תרומת הדשן), וכל אשר ידע כל אשר עוללו לגו ״הבחורים״ האלה בימי החושך, הוא לא יתפלא הרבה על הבנוי הזה, כן גם הבנוי שרצים, אשר גם בו אין עוד העוקק המכאיב שבהוראתו המקורית (על הכנוי שקק כי אין בו כל רע, יורה גם שם החבה ״שיקצל"), גם הכנוי.גוי, אשר כה ירעישו שוטנינו עליו שמים וארק, אין במקורו — בהשפה התלמודית — בל דבר מכאיב, ני לולא כן לא בחרה במלה כזאת, אשר בהשפה המקורית אין בה בל שמק דבר איבה או בזיון, רק בהוראתה לבד נשתנתה, כי תחת היותה בהשפה המקורית רק לכנוי ־עם כלו, היא בהתלמודית גם לאיש פרטי, בעשותה ממנה השמות גויה וברבים גויות. כי