Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 118

0 ו* ד 6 118 ואסף לא יגזלוהו ממנו הפחה והבדואינים; אז יעבד אדמתו כאשר עבד אותה בימ^ המקרא, המשנה והתלמוד . זאת לא תצלח בירושלים , מאחר שבזכות הנודע מושכל קדושת שוא חופף עליה, ומהיותה מקום נסיעה קדושה, נהיתה למושב עוזבי דאגות העולם והחובות החבדתים האמתים. היודאיזם לא היו לו מעולם בתי־מקלט לנזירים ולא בלבל מעולם בטלנים. אבל היש לנו להתפלא אם בזמן שבל העמים רצו בדרך רחוקה לכבד את הקבר, רצו ר׳ יהודה הלוי, רמב״ן ושאר צדיקים (אחר שבלו חיי עבודתם) לכבד את המקדש הקדום ולבלות שם חייהם במנוחה הקדושה להם? - ירושלים תשאר בהברה עיר קדושה לבל העמים עד שיהיה רצון מלפני ה/ לבן לעת־עתה אץ לחשבה כמטרפולין. אבל אדמת פלשתינה הנותרת צריכה להיות נעבדת ונשמרת בידי היהודים, למען היותה פורחת בצאצאי הטבע וחרשת המעשה' ותשוב להיות כבימי קדם. העקר הוא שלא יהיו מעצורים מצד הממשלה בעד התפתחות הפשית של חריצות היהודים ועבודתם. היהודים הנודעים בבל העולם להרוצים ומצוינים בעבודה, מדוע יהיו רק בפלשתינה עצלים ובטלים? וזה יוצא משתי סבות מקומיות: לחץ הנוים השכנים עם התרשלות הממשלה 5 ומושכל ההודי והמחמדי, אבל לא היהודי, מקדושת חיים בטלים, את הלחץ המקומי יש למנוע אם אפשר ז ולחריצות צריכים להעיר, לעזור ולפחת רוח חיים. קדושת החיים הבטלים יש להגביל בירושלים . העיר הזאת המלאה זה כמה דורות במקדשים נכרים, יש להניחה לקולט אי־יהודי... ובאדמת ארץ הקדושה הנותרת צריך להפריח קולט של עבודה, קולט אלהים שאמר למשה: אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה; וברכך ה׳ בכל משלה ידך אשר תעשה. אם יש לקוות תוצאות טונות מהמשטרים החדשים, צריך שלא יתעסקו בזה משכילי דורנו, אנשים הבוטחים יותר בכחותיהם והשכלתם מבטחונם בהשגחה המסבנת הסבות והגדולה מכל פחות האדם והטבע. אם רק שבת אחת תהולל בשביל צרכי האבדות, העבודה או.המסחר, אז לא יהיה האירופי סבת אושר בפלשתינה, אלא מסבב מריבות, ׳אי־פדרים ועניות. צריך לכונן בבל עיר ישיבה, שנה ילמדו דעת חקי משה והרבנים, אשר משם יצאו שופטים תמימים שאליהם ינהרו, כבימי קדם, יהודים ונכרים, ואשר מהם תצא תורה אחת, צודקת, אמתית ונכונה . נכלל נחוץ לתת להיהדות חופשה מבל הלחץ החיצוני, ולפרוק מעליה מה שהובא לתוכה מהשפעה חיצונית, מחקוי השכלת הישרים, השכלת הפרסים, השכלת היונים, ההשכלה האלכסנדרונית, ומכל השכלות אחרות, אשר מפני שאין להן יסוד