Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 82

פרדס 82. חוקת משפט היהודים שלמות רבה. באחת, יען בי מצד מצבם החדש התעוררו שאלות חדשות בדיני ממונות שהוברחו להבריעם, ושנית, בי נודעו להם מתוך חוקי .הרומאים כללים ופרטים חדשים בדינים וישימו חכמי היהודים עין ולב להם, ואם, מעט או הרבה, נטו מהם, בכ״ז היו המה, על בל פנים, הסבה להרחבת התורה במקצוע זה. במצאנו השתוות ברורה בין חוקת משפט הרומאים והיהודים בדיני ממונות לא היה זה במקרה, כ״א חוקת משפטם פעלה על חכמינו, ובפרט שנראה, בי כמה .דינים במלואם ממש באו לתשבע״פ. חרבן המקדש פעל נם הוא פעולה עצומה על התפתחות התשבע״פ ויביא שנוי בביר ברוחה. ההפרזה על מדת המחשבה הלאומית שגברה בין בית־־שמאי, הרחיבה .הפרוד בינם ובין העמים, וזה נרם, במובן, לכמה דינים ונדרים, ויש מהפרושים שהתנגדו להם, ולבן נעשית התורה בשתי תורות. מצבם המדיני דרש נם הוא שנוים בדת לפי צרכי הזמן, והמעמד ההוא דרש עזיבת הקנאה הלאומית, שהיתר, בעוכרי העם לפנים. אז נבנה בית־המדרש ביבנה על ערמות עפר בית־המקדש שבירושלים ויהי בחו בבל עניני האומה ככח בהמ״ק, ובח הסנהדרין שביבנה היה יפה בכח הסנהדרין שבלשכת הגזית , בי אין המקום גורם לקדושת הב״ד, אלא הב״ד מקדיש את מקומו. אבי התקופה הזאת, רבן יוחנן בן זכאי, אמר: שאין קיום האומה ולא קיום דתה תלוי בקיום המלכות, המקדש והמזבח 5 התרוממותו־־, הרוחנית היא מלכות בכל מושלת, בנין דתה ותורתה הוא מקדשה, אהבת אדם לארם הוא המזבח ונמ״ח הוא הקרבן שיקריבו עליו... דעותיו אלו, בצרוף חכמתו הרבה בטבעיות ואלהית, הן שהורוהו: בי תעודת ישראל לא להיות עם לבדד ישכן בחפץ הלאומיים, ב״א להפך, ותעודת העמים קשורה בתעודת ישראל בבשורת הנביאים מאז, ובכחו זה בער מכשולים מדרך העם והתורה ויבער אחרי כל התנגדות ומפריע, וישם את לבו רק לדבר אחד והוא ז כי עתה, אחרי שחרב הבית נתחלפו צרכיהם של בני האומה כערך חלוף מצבם, והגיעו חייהם הדתיים למדרגה חדשה. השנוים הגדולים והמאורעות הנוראים החדשים האבידו, כמובן, בכמה ובמה דינים את כונתם הראשונה, והיו צריכים איפא להשתנות לפי מעמדם בהוה. בדעתו ב״ז החל להנחות את הרת היהודית במפלות חדשות. למען שים קץ למחלוקת יצאהבתקולביבנה שהלכה בב״ה נגד ב״ש בכל מקום... הוא וחבריו החלו לקבץ כל שיורי ההלכות ולהאיר אור עליהם כפי מצבם אז. המה החלו לסדר משגיות, סדורות לפי עניניהן ויקראון בשמות הנאותים להן והסברא היתה אור לנתיבתם. אבל מלבר הסברא ראינו בדור שאחר זה גם דרבים חרשים לגמרי במדרש התורה. תחת אשר לפנים השתמשו במדרש התורה רק בכללים מיוחדים, כמו: "כלל ופרט", "רבוי ומעוט" וכאלה, אמרו עתה .כי בכל אות ומלה יש בונה מיוחדת, בי בל ״את״ או ״גם״ בא לתכלית מיוחדת,