Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 39

הנשרפים. ־ * : 7 * כל־בית .ישראל יפכו את־השכפה (ויקרא י/ 1׳) . מילקוט אגדות של מענדעלי מוכר ספרים. דכר זה, שאני מספר לכם עכשיו, רבותי - זמנו בשנה הראשונה להשרפה הגדולה בק״ק ק ב צ י א ל. אותה השרפה נכתבה לזכרון בפנקסה של הקהלה והקבציאלים התחילו מונין לה השנים של כל מאורע ומאורע בחייהם. אומרים למשל: לידתו של פלוני, חתונתו וקבורתו של פלוני בשנת כך וכך להשרפה, גזרת הירמולקיות, גזרת כתבי־הסמיכה להמלמדים ומיתת הילדים בשביל החטאים כעיר, העיפוש וצחצוח המקוה והנהר המזוהמין בשנת כך ובך להשרפה. עדיין יש במקומנו זקנים וזקנות מזמן השרפה הזו, וכשהם יושבים לפרקים בין השמשות מאחורי התנור בבית־המדרש ומספרים בה, הצעירים שותים בצמא דבריהם ועיניהם זולגות דמעה. אני בעצמי לא הייתי בעיר בשעת השרפה, הלכתי בדרך מרחוק הלוך ונטוע על עגלתי טעונה ספרים בתפוצות ישראל. ובימים ההם אין עוד בתבי־העתים ליהודים במו בזמן הזה. אין כתבנים, בעלי לשון ובעלי מאמרים וכיוצא באלה שבפצח מפצחים; אין מכריזים על עגונות, אין סופדים על המתים ואין מפרסמין את השרפות בקולי קולות, המעגן מעגן והמת מת ונקבר בחשאי, ובתים ובתי־מרחצאות נשרפים ואין מודיע. ולפיכך נשרפה קבציאל ואנכי לא ידעתי. ויהי היום ואני מתנהל לאטי לרגל סוסי, הפוסע פסיעות קטנות בצדי הדרך, תולש עשב ואובל לו בנחת רוח. אותו היום ל״ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלות, והבריאה היפה בזיוה וכליל תפארתה מותרת לו בהנאה. הריני מרים פעמי רגלי הולך ומסתכל באילן נאה וניר נאה, בדשאים וירקות ותבואת שדה, הדודאים נותנים ריח ובעלי כנף מטיבים נגן לי בתרועה, ואני שומע ומדמה לי במחשבתי את הכנור והתוף, את החליל והחצוצרה והצימביל, כל (3)