Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 17

17 לפלגות בית ישראל באופן אחר ואונם רחמנא פטריה. והנה ביום השבת יבקר האיות מזדרזים והולכים קוממיות לבית־המדרש י ומאריכים שם בתפלות שחרית ומוסף בצבור, בבל הנגינות והתנועות העתיקות, והמהדרים נם בדברי ריבות ומחלוקת לשם שמים ע״ד עליות. וירידות וכדומה, הכל כנהוג בתפוצות ישראל מקדמת דנא; והבנים אף הם מזדרזים בהשכמת הבקר, נושאים משא ילקוטם על שכמם ופוסעים פסיעות גסות לבית־ספרם ועושים שם שבתם חול ביגיעת בשר ורוד! ובכתיבה בפרהסיא יותר משתי אותיות.■ האבות שבים מביה״ט בפנים צוהלים ומבהיקים, מקדשים על היין ומתענגים על מטעמי סעודת שבת בבל דקדוקיה ומקיימים גם מצות "שינה בשבת" כהלכתה, ונשמתם היתרה כלה מדושנת עונג שבת; והבנים אף הם שבים מביה״ם שמחים במתנת חלקם, אם זכו לקבלת סימן טוב על תשובה כהלכה בפה או בכתב, וששים לקראת יום השבתון הבא לקראתם למחרת, שבת שני של גליות, יום שכולו טוב, שאין בו הליכה לבית־הכנסת ותפלת מוספים ויש בו חרות גמורה לנסוע ולקנות כל דבר ולהתענג בכל מיני שחוק ... כן שכח הזמן מלב הבנים הרכים מועד ושבת. אמנם האבות החרדים יודעים, לדעתם, עת לכל חפץ, עת לחלל שבת בגימנזיום ועת לשמור שבת בבל דקדוקיה בבית ולדקדק במצוות בכל ׳פרטי פרטיהן כיהודי כשר . ולזאת מחנכים הם את בניהם בתפלות מרובות בכל יום שחרית וערבית, בכמה ברכות בכל יום, בקריארדשמע שעל הממה ובקריאת ברכי־נפשי או פרק בשבת וכדומה 5 אבל בכל אלה מטרתם מהם והלאה. הבנים הקטנים אוחזים באונם מעשי אבותיהם בידיהם, עושים באימה רצון הוריהם, המצוים עליהם במפגיע לקיים מצוהיזו או אחרת, אך נכונים הם בכל עת לגנוב דעת המפקחים עליהם ולהשמט מכל־וכל או לבה״פ במקצת מהחובות הכבדים העמוסים עליהם בעל־כרחם. והגדיים האלה בהחלם. להעשות תישים, בבואם למחלקות האחרונות של ביה״ם ומביטים על עצמם כעל גדולים, או בהגיעם לבתי־הספר הגבוהים והרי הם כעומדים ברשות עצמם, יחלו לפרוק ימעט מעט עול מצות מעל צוארם, מתחלה בסתר ואח״ב בגלוי, ועיני אבותם רואות וכלות׳, האבות אמנם לא יחשו, הם ירבו להטיף מוסר תוכחות באזני הבנים הסוררים, אבל הבנים "המלומדים"׳ לא יקשיבו לתובחתם וילכו להם בדרכם הישר בעיניהם, מבלי שים לב בלל לדרשות־מוסר, אשר יטיפו להם הזקנים בלשון אחרת ובהגיון זר לרוחם. והבנים האלה בצאתם מבית הוריהם ובונים בית לעצמם,; הנה מה שונות יהןי הליכות הבית החדש׳ מהישן-מן הקצה אל הקצה; אין זכרון לראשונים, הכל נשכח, הכל נמחה, בל סימן קל של מצוה קלה וחמורה, כל זכר דק של מנהגי ישראל קטן וגדול. כי חלילה להם; ליראים שלנו, לחנך את בניהם עפ״י דרך "הלאומיים", ללמד ולשנן להם שפת־־עבר על בוריה ולחבב עליהם אותה ואת ספרותה העתיקה וגם החדשה, להבינם דברי ימי עמם הנפלאים ולעוררם לקריאת ספרי׳"