Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 274

פרדס 274 מתנגדו,רק יורה זקיסחצים ומות, יגזר על ימין ועל שמאל במחנה האויב בלי כל חמלה. אם זאת נשים אל לבנו אז לא נתפלא עוד על רוח קנאה קשה המרחפת על איזו משיריו; לא נתפלא על אשר קלקל, למשל,את שירו. הנפלא "בין שני אריות" בפרקו הראשון, על אשר בכלל מצא תמיד מקום ושעת י הכושר ללגלג על הדור הישן ולדקור את רבניו במדקרות חרב פיפיות, גם לא נשתומם על אשר צמצם את שבינתו בפניה אחת ולא התעורר י על צרות ישראל בזמנו לשים דמעותיו בנאד .שירתו, לא מאשר "הם ענים ידעו׳/ ב״א מאשר מבטו חדר רק לצר אחד ובאספקלריא זו ראה את "כבלי הרוח״ במקור בל התלאות המתרגשות ובאות על ישראל... יל״ג בהלחמו נגד הקנאים לא הרגיש אמנם בנפשו ער כמה גם הוא קנאי, אך תחת שמתנגדיו קנאי האמונה הם יקנא הוא להשכלה קנאה גדולה ודינו הקשה יקוב את ההר, מבלי תת לצד המתנגדים חנינה כל שהיא. ויל״ג נשאר נאמן לדגלו ולרוחו עד סוף ימיו, בסלע איתן עמד מוצק וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. גם הרוח המושל בשתים עשרה שנים האחרונות, רוח הלאומיות וישוב א״י, לא יבול להמישהו ממקומו ולהטותו לצד אחר אף כמלא השערה. אלון גדול וחזק גם. בשלכת לא יבוף מצבתו ולא ינוע מפגי הרוח כגוע עצי יער קטנים... לא קשה היה למשכילים אחרים לחזור בעקבות הגלגל החוזר וללכת שלובי יד. בענין הישוב עם היראים בעלי ריבם מקדם; אבל גארדאן ראש שרי החיל, גארדאן אשר, לפי עדות עצמו, ״חרק שניו עד כי התפוצצו״ ואשר דעותיו חזקו תמיד כחלמיש, הוא לא יכול להפוך רוחו ולדבוק בדבק טוב בתנועה החדשה. ואם נזרקו מפיו פה ושם איזו דברים המטים כלפי התנועה, אך לבו לא הלך אחריה. ולא לחנם יתאונן באחרית ימיו לאמר: ״כל משאות. נפשי היו למשאות שוא ומדוחים, וה׳ סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים", כי לפי דעתו הפנימי "החלומות החדשים" שוא ידברו ורהבם עמל ודברים בטלים ברובם. אפשר שיל״ג לא היה מתנגד לחבת ציון, ואולי גם היה הרעיון למשאת נפשו ורוח הקדש ענהו בו, לו... לו קדמה תורה חדשה לבריאת העולם החדש, ר״ל לו קדמה לגאולה פדות הנפש מהכבלים הרוהגיים, לו התחייבו העולים בגשתם אל חוף יפו להשליך במצולות הים הגדול מנהגים זרים רבים, והיו כל הנכנסין שמה רק מגוהצים וריח תמרוקי אירופה נודף מהם, ולו קימו וקבלו על עצמם המתישבים החרשים שיהיו מקילים בחומרי דיני השו״ע ולא ידקדקו אף בתרי משהו חמץ בפסח וכדומה... אבל האם בשביל שלא מחשבותינו מחשבותיו בדעה זו או אחרת הורע כחו? ומי נתן לנו רשות לדרוש מאת המשורר שיהיה דוקא תמים דעות עמנו להתהלך לרוח היום האחרון בשנותו את טעמו? נקבל את הטוב מאתו כמו שהוא ואל נבוא במשפט ותביעות לפני קורא הדורות על אשר יצר את המשורר בתקופת ההשכלה ולא בתקופה האחרונה להיות ״בנור לשירי ציון״... כל זה לא אמרתי לפניך אלא בדרך אגב, לשפוך את רוחי לפניך כדרכי, אבל