Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 224

פ ר ד 6 224 כי על ידה ינתן הכסף בכל יום ועל פיה ישק כל הבית, לבשה עדה מעט גאות, ונדמה לה שאיננה עוד נערה עניה וחולה, איננה עוד כלי חרם נשבר, בי אם דבר שיש בו ממש, שהרבה צריכים לו. היא תשתדל להשלים את עבודתה ביושר וחריצות ואל נכון לא יקופח שכרה, אל נכון יחם גם לה באור קרובתה הנבירה... אך שני ימים עברו ותבן כי שנתה במשפטה, כי טובה כל עבודת פרך מעבודתה הקלה והנקיה... בבקר נתנה לה הנבירה שלשה שקלים להוצאות היום. עדה התפלאה מאד - שלשה שקלים להוצאות יום אחד! והלא הכל נמצא נכון לפניה 5 עצים ופחם למרבה בדיר, ובשר מביא הטבח בבל יום מן הטוב והשמן , ולמה עוד שלשה שקלים? הלא שלשה. שקלים דים לאביה לפרנסת שבוע תמים עם עצים ושכר דירה, ואך זאת היא צרתו, כי גם שלשה שקלים בשבוע איננו מוצא להרויח.,. אולם אך החליפה את השטר במטבעות גחשת, והנה יצאו ׳כמים מכברה ולריק היתה השתדלותה להחזיקן בחזקה. כעבור שעות אחדות עליה היה ללכת אל הנבירה ולבקש ממנה עוד מעט כסף לאיזו דברים נחוצים, אשר דרשו המבשלת ושפחת הבית. הנבירה הרעימה פנים בבוא עדה לבקש ממנה עוד כסף, הביטה עליה בכעש ותהום באפה אך לא דברה דבר. לב עדה הלם בחזקה ופניה אדמו והלבינו חליפות. הנבירה הוציאה עוד שקל מכיסה ותתץ לה בשאט נפש. עדה יצאה נכלמה, כמו באמת חטאה חטאה נדולה, כמו רק מאי־ידיעתה בכלכלת הבית רבו ההוצאות למעלה.., ביום השני נתנה לה הנבירה עוד שלשה שקלים. עדה חפצה לאמר: תני עוד שקל או שקלים והיו עמדי למסכנות, אך לא ערבה את לבה להניע בלשונה.- סכלה אני ובוערה - חשבה עדה - נם את מחשבות לבי לא אוכל להוציא בשפתי, ולשוני כנציב קרח מוטלת בפי... ושלשת השקלים הוצאו עוד הפעם עד מהרה ועוד הפעם היה לה לבקש מהגבירה בסף. ובפעם הזאת היתה הנבירה טרודה: לה נדמה כי ראשה יכאב לה, ותרחץ ראשה באודיקולון וגם צותה לבהל את הרופא אליה. בברכים כושלות ננשה עדה אליה ובקול חלש ורועד הודיעה, כי נחוץ עוד כסף. - מה? כסף?! - הרעימה הנבירה - הא לך עוד המשים פרוטות ואל תוסיף עוד להרגיז מנוחתי בכל רגע. האינך רואה כי ■חולה הנני? ונם החמשים אגורות אזלו ועור היה דרוש כסף: הכובסת הודיעה כי אפסה הבורית ונאנסה לשבות ממלאכתה, נם היה נחוץ לקנות תבת דגי־סרדיני לארוחת הערב. אך איך תבוא לפני הנבירה והיא כבר צותה לבל ירגיזו מנוחתה? ובערב כאשר נודעה לגבירה, כי הכובסת, אשר שלמה לה שכרה ליום, שבתה ממלאכתה שתי שעות ונםדני־סרדיני לא היו לה לארוחת הערב, התרגזה ותמטר על ראש סוכנתה האמללה אש ונפדית. עדה אמרה להצטדק, אך לשונה