Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 183

183 בימים ההם חרשים ואלמים ומומים מצוים בעולם, ואם הדבר כך הוא. על ברדוך אתה אומר. שיצר־הטוב בצדקתו ויצר־־הרע ברשעתו שניהם פורחין באויר ואץ להם על מה שיסמכו- לא; רבי מענדעלי. אל תנחמני הבל. את פשעי אני אדע, וחטאי אני מרגיש בנפשי. - מאורע זה מוסר שדי הוא לך על שאתה מתרשל בכתיבת קורות ימי חייך לזכרון בספר-אמר אחד מהחבורה-כמה פעמים היינו מעוררים אותך עלזה ולא שמעת לגו. - העלם הזו בשליחותו של מקום בא לעורר אותך ולהזכירך ראשונות - מסייע עוד אחד לחברו הראשון - ואתה הרי נתעוררת עכשיו ונזכרת על כרחך בהבפתורים הישנים מבמה שנים, יהי רצון ויזכרו לפניך גם בל מנהגי חייהם של עמנו בימים ההם ולא יטבעו בתהום נשיה. - סוד זה שבסתר לבי מי גלה לבם!- קרא רבי שלמה ופניו מתלהטין - על משכבי בלילה, כשהייתי שוכב גלוי עינים וחזיונותי הבהילוני, דממה בבית וסער גדול בחוץ, נצנץ בי הרעיון, הפייטני הזה ובעל האגדה שבלב, ודרש אותו. המאורע בהעלם, שרמז ממרום הוא לי. ומשעה ההיא אינו פוסק ודוחק אותי ואומר 5 כתוב! עתים יש בחיי בני ארם, שמבריחין אפילו את המקשן בהנהגת העולם להאמין במציאות בח טמיר ונעלם, שבל המעשים נחתבין על פיו והבל נהיה ובא בשעתו ובתנאים. שהותנו עמו במחשבה תחלה. דומה, שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי ובל הבא עלי בסופה וסערה. ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים, ונפשי אגיד, פוערה תמיד, אף הברת עצמי מתחלת אצלי בסערה.- הימים ימי האביב. פתאם עלטה היה ובמשעול הגנים, בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים, רץ ילד עול ימים יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו. עתים הוא אץ ברגליו ועתים יעמוד , עיניו משוטטות על בל סביביו ואזניו קשובות וזקופות באזני ארנבת. הילד.הלז אני הוא ולא אחר. זאת הפעם נפקחו עיני ונגליתי אלי בצלמי ודמותי - נגליתי והשתוממתי על בל המראה לפני. אני לבדי הנני ואין נפש חיה סביבותי, זולתי שמים ממעל והארץ מתחת, נדר מזה ונדר מזה. והנה רעש, קול המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ לקולות רבים אדירים שמה, ותניני אש ושרפים מעופפים רצוא ושוב ברקיע-הוא קול רעש אופן ורכב אלהים, אמרתי בלבי, ה׳ צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות אש. ועמוד אבק וקש ומוץ נם יחד עולה מן הארץ, סובב סובב הולך ומורדף כגלגל לפני סופה. עוד מעט ונשם נדבות נתך ארצה, נשם חם אף נעים משיב נפש. נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים. החציר והבצלים והשוטים הרבים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אמותם ומתרחצים בתענוגים. בחוץ יזלו פלגי מים, בשבעה דרבים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי כן שטוף ועבור, יהמו יחמרו וירעשו ויערב לאוזן קול שיחם,