Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 178

פ ר ד ם 178 דעתי על החלק השני מענין זה: למה היא? - בינרדאדם היא הרת המחשבות, והמחשבות אינן מתגלין וגגמרין כל צרכן אלא על פי הדבור, בו יקרם עליהן בשר ועור והולבין ומשתלמין בצורתן הראויה. ולפיכך זה כל יתרונו של האדם, שהוא מדבר. והדבור בפה, בשביל שהוא צייר וצר צורות להגיוני הרוח, זקוק לאמצעים עוזרים אף הוא, לעשותו מוכשר לכך, מעולה ומתוקן יפה יפה, ועזר כנכדו היא הכתיבה או הדבור שבכתב. הכותב מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראוים לחפצו ומסדרם סדור נאה, חורז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכון ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי־האברים, בלי חסר ויתיר. אמור מעתה, מתוך הדבור שבכתב נתפתח לשבח הדבור שבעל פה ונזדככה המחשבה ותרבה הדעת. - כל זה לא עלינו נאמר - קטרג אחד מבני החבורה - צאו ובדקו ספרותנו עכשיו ולא תמצאו בה אלא לשון סתם, תוכחה ומוסר, עצה ופלפול וסברא, דברי הבאי וגוזמא, שבחים משונים וזלזולים מופלגים, הכל כמו בישיבת הבטלנים שבלשכת התנור בבתי־מדרשות, וזה מעיד על ריקות הלב וקטנות המוח. לא די שהוא עקר ואינו מוליד כל מושג חי ורעיון חדש, אלא שאינו מרגיש אפילו בחסרונו, ולפיכך אף הפחות שבכותבים נוטל גדולה לעצמו, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי טעם ומשתמש בלשון אנכי תמיד. כך וכך אומר אנכי, כך וכך סובר אנכי וכך וכך יועץ אנכי... כלם עם סגולה הם, מוכיחים נפלאים, ממציאים משונים וגדולי העצה, אנשי השם ומחוקקים. כל אחד חומד לו הר סיני, ללמד לעמו חוקים ומשפטים ולהשמיענו עתרת דברים, שתחלתם אנכי וסופם אנכי. - אי, אי, אי!- נתעוררתי על המקטרג בדחיה עצומה. בלבי הייתי יודע שהדין עמו, אף על פי כן נתעקשתי ונשאתי לשוא נפשי על קדושת שם כבודכם, זרע קודש,המסלסלים בקודש. -הכתבנים אצלנו-קטרג עוד אחד מהחבורה - בעצמם אינם כותבים איזו חכמה מהחבמות וגופא דענין מהויות העולם, אלא הם כותבים כלאחר יד ובהבטה עליהם, מוכיחין ומקניטין אחרים,מעודדים ומעידים, שראוי מאד מאד לכותבם, ובענין שהם עסוקים בו אינם נותנים דעתם לשמוע מה שאמרו עליו קדמאי לפניהם, כדי שתסתייע מלתא מכלם ויצטרפו הדברים לבנין שלם אחד ממסד עד הטפחות, אלא כל אחד אדם הראשון הוא בשעתו ומתחיל מבראשית, והאלף־בית חוזרת ומחחלת תדיר. אין זכרון לראשונים אצלנו, וגם המעשים בימינו כחלום עוברים ונשכחים. מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו רק בשביל בך, בשביל שטועים ומאמינים, שזהו עבודת הכותב דברי־־הימים לעתיד לבוא, לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים. ואם יקום חוקר קדמוניות בקרבנו ויאמר לבנות בית ישראל מאבני זכרון מנופצות, הרי יהיה הפרוץ מרובה על העומד