Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 177

177 בימים ההם ורמז ובקשה: ברח דודי לעזאזל או לבכור מות; והניחות לי! בעין טובה ובתמימות אינן פוגשין זו את זו אלא הבהמות. בהמה עומדת על אבוסה והרי באה אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס, אין חברתה מוחה בידה ושתיהן אובלין כאחת וממלאין ברסן בנחת רוח. ואל תתמה על מדת בהמה זו, שלבך היא בהמה, בריר, גסה ושפלה בלי דעת ותבונה, לא בן בני האדם, הם מראים את ערמתם וחכמתם, שנתנה להם מבראשית, ופוגשים זה את זה במרה אנושית על פי דרכם. שתיקה זו קשה היא לפנים חדשות ונוטלת מן האדם השליטה באברי נופו, אין חשבון ואין רצון ואין דעת בתנועות הירים והרגלים והעינים, ובל פנות שהן פונין זרות ומשונות. החוטם עומד כבלי מלא בושה וכלמה ואינו יודע להיכן יפנה מפני הטירוף ז בוקה ומבוקר, ומועקה בלב, והנשמה אף היא מתלבטת ומתחבטת כצפור בתוך כלובה וצר לה מאד. יתברך רבי שלמה, שנתעורר ברחמים וינובב את המסובים והתחילו כלם כאחד מדברים בקול. הכל יודעים שהמחברים פטפטנים הם ודברנים יותר מנשים,־ וכיון שפותחים את פיהם נעשה במעין המתגבר ותשעה קבין מלין יוצאים ממנו. אף אני בפצח פצחתי והריקותי להם ניב שפתים עד בלי די. וזה נתן חני בעיניהם ונעשינו מיד, כמנהג היהודים, ידידים אהובים ברגע אחד. - נחזור לעניננו הקודם - אמר רבי שלמה ובקש לעורר חבריו - בפני רבי מענדעלי נוכל להוציא בל רוחנו, אין במותו מבין ובקי בהלכה זו. אדרבה, ישמע ויחוה דעתו אף הוא. - במה עסקתם? רבותי, ומה חידוש בבית מדרשבם? - שאלתי בפנים מאירים. - במה מחברים עוסקים? בספרים ובסופרים - השיב. רבי שלמה - ילמדנו, רבנו מענדעלי, הכתיבה בעצמה מה היא ולמה היא? זו תמצית הענין, שעליו היינו דנים בתחלה. - ומה אמרו חכמים ברבר זה? - חלקתי כבוד לבני החבורה לדבר בראש. - רוח ממרום היא באנוש ולאו כל אדם זוכה לה - הורה אחד מהחברים, והשני תנא דמסייע לו. - ואני אומר, לא בן!- טען השלישי - הכתיבה היא דבר שצריך הכנה ולימוד, ומי שבינת אדם לו ולמד הוא כותב. - מדת הכתיבה - עניתי אף אני חלקי ונתכונתי לברה את השומעים - אינה אלא שגעון, מין חולשה ואולת קשורה בנפש, כתאותם של הני הבריות לירד לפני התבה ולהפליא את הצבור בגרונם. - רבי מענדעלי מבקש לעקור את הכל!- קרא רבי שלמה, משיק אצבע אל חוטמו לאיים אותי ופניו שוחקות ־ איני מכנים ראשי' במחלוקת על החלק הראשון מהשאלה הזו, שנחלקו בה חברי, לומר הכתיבה מה היא, והריני מזמן את פי להרצות