Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 175

175 בימים ההם וקראו עליו תגר, מטעמים שאינם ידועים לנו עד עכשיו. בדין הוא שכופין על מדת סדום, והחובה היתה מוטלת על בית־דין לבוף את הכסלונים למעשה זו, שנעשה בם בלי דררא דממונא מכיסם, לסתום פיהם בבל תוקף עוז כדת ישראל ולכפתם כבהמה ולהניחם לפני איש־הישראלי , שיהא מצייר אותם בעל ברחם לטובת הנאתו ולהנאת אחרים, אלא שהוא מחל על זכותו והתיאש מהם. ובל בך למה? משום צער־בעלי־החיים, שאין לצער כל בריה ואפילו יתושין ופרעושין; והשנית, מפני שהוא בעצמו מאם בענינו זה, לטפל עם בסלונים תמיד, ואפילו דבש אם תשבענו והקאותו י• והשלישית, הרי לבל תכלה קץ, ואם שפע הספורים ממקור הכסלונים לעולם? ראה שלמה בי מקורו זה התחיל מתעפש ומסריח ושרץ צפרדעים ובריות שפלות קטנות מאד, שאין בדאי לטפל בהן, ושמועה שמע, שמיני בריות חדשים מקרוב באו אצלנו, בסלונים ברוחם והמה ת ח ב מ ו נ י ם, גוונין הרבה להם ופום ממלל רברבן, ומעשיהם זרים ומשונים, הכל מבקשים לידע מה טיבם ולעמוד על אופים, אבל עדיין לא עלה עליהם עט לציירם כראוי, ועדיין קרקע־בתולה הם וממתינים לביאת סופרם; לפיכך הפקיר שלמה את בסלוניו ויצא נקי מק״ק בסלון. אם שמחו התחכמונים בשלמה ושמח נם הוא בהם, וכמה שהה אצלם, ומה הגיע לו מהם בעבודה שעבד עמם בעטו ובקסתו-בל זאת לא ידעתי. אפשר, שנפשו קצה גם בהם,. והיה נוח לו לפשוט נבלה ולא בריות שבמותן, רק זה בלבד ידעתי, שמשכנו עכשיו בעיר שיחור, הוא מרביץ תורה בבית־ מדרשו לבני עניים, ושם דירתו. אחרי בל התלאה בדרך ורוב עמל לחפש ולמשש באפלה נכנסתי, בעזרת השם יתברך, אל הבית בזהירות יתרה. וממילא מובן, שנכנסתי מן הצד, דרך בית המבשלים, כהלכת גוברין יהודאין בעלי נימום ודרך ארץ. היהודי נכנם כמנהגו בחשאי, כפוף ונכנע ולא נשמע קולו בבואו, וכמו מעפר יצמח אחרי כן נגד פני בעל הבית. והיה כדוב אורב לטרפו, לחטוף אותו פתאם, עד שלא תשפיק לו השעה להסתר ממנו. מנהג ישראל זה הוא זכר לעניות ואביונות בגלות מימות עולם. משרבו הקבצנים פושטי יד אצלנו והמקבלים מרובים על הנותנים, התחילו מבקשים לחם וחוזרים על הפתחים בכל תחבולות ערמה של הצירים, ובאים בעקיפין ובחשאי, שלא יהא רוח והצלה לבעל הבית, הבהול על ממונו. וכניסה זו כיון שירושת אבות היא נתקימה אצלנו עד עכשיו. הריני עומד בפרוזדור שעה קלה בשתיקה גדולה, ממשמש בקפוטתי ופאותי, מרים הכובע מעל ראשי ומניח עליו הירמולקי, בנימוסו של עולם, ואגב עיני משוטטות בחדר זו שכנגדי. בני אדם מסובים שם אצל שלחן ארוך ומפה לבנה עליו. איש זקן יושב על כסא כבודו בראש, שלשה גברים לשמאלו ואישה כבודה עם בתולות לימינו. על הספסל לפני השלחן עומד מוליאר רותח מפיק הבלא ותמרות קיטור בעין