Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 174

פ ד ד ם 174 עושים את עבודת האדם. העצים התנצלו את עדים מימות האביב ועמידתם דלים וריקים , כמלמדים; בלי ע ל י ם. כלם מתנודדים ומזדעזעים; נאנחים ונאנקים ומטפחים בכפותם על ראשם המוקרח, ולא נודע שהם פרחו לפנים גם עשו פרי להנאת הבריות. החיה מבקשת לה מפלט במחלות עפר, הזבוב-בנקרת הכותל; ורבים מהכריות עוזבים משכנותיהם, ופניהם לקצר ארץ וימים רחוקים. אבלה האדמה ונאסף ששון מן כל בשר; כלם עצובי רוח ומצטערים וחרדים: עוד מעט ויבא החורף, האדון הנורא,ויכה את הארץ חרם... והנה זה עברו ימי החג, המועדים חלפו והחורף הגיע, אפם לא ברעש ולא בסופה, לא אכזר הוא ובעל חמה לעינים, והוא רחום, מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה באור פניו; הנפש תשוב למנוחתה וטועמת טעם משונה כצפיחית בדבש וחומץ יחדו. הזבוב נראה בארץ, יחוג וינוע כשכור ויצא במחול־קוזקים על אחד החלונות, גם יתושים קמו ובאו בתות כתות מן המחבואים, מתהוללים ומזמזמים ועושים חינגא והלולא בחוצות, ועץ שטה לקח ויוצא פרח, למזל טוב, רצץ ציץ שם בתוך הגן. ובן אדם מתעה את נפשו בדרכו ומדמה, שנסים נעשים לנו בעולם וחש עתידות טובים לו - ובכן אביונים ישמחו וקבצנים יעלוזו ז יש תקוה לאור יקרות וזרחה להם שמש צדקה וחם להם, אם ירצה השם. ופתאם, הוי ואבוי, נגלה החורף בעזוז נוראותיו, והנה הוא הולך וסוער, גוער ומתגעש בזעם אפו, משיב הרוח ומוריד גשם עם שלג וכפור כפתים על ארץ ויושביה ומכביד עליהם עבטיט. הרוח סוער ומשליך קרחו כמחטים בבשרי, ואני מרכין ראשי ומחזיק בקפוטתי, שלא יחשוף שוליה על פני, והולך לי יחידי בלילה כפוף ושחוח אל שלמה איש־ ישראלי, מכירי ומיודעי מימים רבים.־■ זה שלמה האיש דר לפנים בכסלון והבסלונים היו מפרנסים אותו בכבוד. לא שהיו מבזבזים עליו מממונם, חם ושלום! אפילו פרוטה אחת לא הוציאו לצורך פרנסתו מכיסם, מפני שהפרוטה חביבה לו להכסלוני כנשמתו ואינו מאבדה לדעת ברצונו עד שכופין אותו וממרטין פאותיו, וראשית חכמה אצלו- הפרוטה, היא מגדלתו ומרוממתו ומכשרתו להיות תעלא בעידניה וכארי בחבורה, חצוף ועז פנים, פרנס העדה וקופץ בראש. אלא שלמה מחבר הוא ועשה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי החיים למיניהם, ובהיותו צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר במו שהם בטבעם וצביונם, ומספר עליהם נפלאות ודברים הרבה משמחי לב ומאירי עינים, ודבריו אלה היו נקראים בכל עדת ישראל ומביאים לו פשיטי דספרא לפרנסת ביתו. ולכאורה לא היה להם להכסלונים פתחון פה לערער על מעשה זו של איש־הישראלי, הואיל וזה נהנה והם לא חסרים, ואף על פי כן לא היתה דעת הכסלונים נוחה ממנו