Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 173

בימים ההם. ־ ז י 7 •י א. פתיחתא דמענדעלי מוכר ספרים. מי יהודי הבא מדרך ולא ירגיש שברון מתנים וכאב השדרה ופיק ברכים מרוב הלחץ והישיבה בדוחק - שבעה אגשים על מקום אחד. משעת כניסתו לתוך העגלה היהודי מפקיר עצמותיו ורגליו געשין כאסקופא הנדרסת לבל. אבל לא עליכם, רבות/ מכאוב כמכאובי, שהייתי חושש בבל אברי גופי בתחלת ביאתי ל ש י ח ו ר, עיר גדולה בכרכי הים, אחרי טלטולים והרפתקאות ויסורים רבים. כל עצמותי היו מרגישין באותה שעה במה גדולים דברי חכמים על הכתוב ״נשיתי טובה״- זו המרחץ, והיינו מרחץ כפשוטו וכמשמעו בבל פרטיו, עם אצטבאותיו הרחבות ועם כלוגסאותיו הארוכין לתלות עליהן מכנסים ופוזמקאות וכל בלי גבר, ועם רופא מומחה היושב בזוית וגר דולק לפניו, מגלח ומקיז דם כדבעי לאחינו בגי ישראל. לטובה זאת הייתי צריך באותה שעה, וחבל על טובה זו ושאר המתנות הטובות, שנשתבחו בהן העיירות הקטנות במקומנו, שאינן משתכחין בכרך שיחור, ובשביל כך לבד קשה ישיבת ברכים ואין דעת יהודינו הכסלונים והקבציאלים סובלתן. כיון שראיתי ׳ שאין לי תקנה במקום הזה על פי דרכי, עשיתי מה שבל יהודי עושה בשעת הדחק - הפחתי דעתי ממכאובי ובטלתים כאלו אינם,ואחרי תפלת ערבית יצאתי מהאכסניא לצורך משאי־ומתני ולהתראות עם התגרים ואנשי שלומי. רוח שאינה מצויה באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל,ובני אדם נחפזים, מבולבלים ומבוהלים.בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר העולם,הפכפך ומשוגע הרוח, בשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי ועד לסוחרים, וכדור הזה בלו, שמתהפך במעשיו ודרכיו. עוד בשלהי דקייטא נהיה בפתע שנוי וסת באויר- נשיאים וקור ורוח. השמש קדרה, פנה זיוה, פנה הודה, כל העולם שומם ואימה חשכה גדולה נופלת עליו. שעירים מרקדים בגנים ומחבלים ואוכלים את יתר הפליטה שמהז כשוד משדי באים החזירים ומכרסמים ועוקרים מארץ שורש בל צמח בשניהם ובלה הם