Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 96

פרדס 96 בירושלמי(שבת ה״א> הובאו שתי דעות בשם שמואל, האחת אומרת כי המשנה בעדיות אמרה דבריה אך על י״ח גזרות של בית שמאי ובית הלל, אבל כל דבר שחוץ להן אפילו בית דין קטן יכול לבטל. הדעה השנית אומרת להפך, כי המשנה הנ״ל נאמרה אך על שאר התקנות והגזרות של כל בתי הדינין, אבל י״ח גזרות אפילו בית דין גדול בחכמה ובמנין מבית דינן של בית שמאי ובית הלל אינו יבול לבטל "מפני שעמדו להן בנפשותיהך יעל ידי חרב וחניתי. בדעה זו מחזיק גם ר׳ יוחנן <ע״ז ל״ס, אם גם ר׳ מנא (בירושלמי שם> מעיר בצדק; כי כפית הדעות ע״י חרב וחנית אינה מגדלת כה הי״ח גזרות, אבל ״ להפך, מחלשת אותן - ״הואיל והוא אונם - בטל". אבל דברי שמואל על אדות הפרוזבול שזכרתי מורים כי הדעה הראשונה שהובאה בירושלמי היא באמת דעתו. כל הדחוקים האלה יוכיחו לנו בי הלכו בפירושם בהמשנה הנ״ל במשעול צר מאד. אך ככר הוכיחו המבקרים, כי לפעמים פרשו האמוראים דברי איזו משנה שלא על כונתה האמתית, וטעם ידוע להם;-אשר על כן נובל להחזיק בדעתנו כי כונת המשנה בעדיות היתה אך כמו שאמרנו. מפני ") מהומות החירום בימי טרויאנום (טרכינוס בל׳ חז״6 או מפני סבות אחרות העתיקה הסנהדרין מקומה לאושא. בעת ההיא באה למלכות רומי דבה על תורת ישראל והמלכות שלחה שני סרדיוטות לרבן גמליאל, שעשו עצמם כנרים, ללמוד תורת ישראל ולהודיע טיבה. הסרדיוטות קראו, שנו ושלשו ובשעה שנפטרו מרבן גמליאל אמרו לו: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה, שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור ושור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם יב״ב ל״ח. ועי׳ ספרי וזאת הברכה שמ״ד). ואף על פי שהחק הזה לקוח מדיני הרומיים (ירושלמי ב״ק פ״ד ה״ס כלומר, על יסוד דיני הרומיים שפסקו שכל מי שאינו אזרח רומי(ובתוכם כמובן בל בני ישראל) שאין לו פטרון רומי אינו יכול לתבוע נזקו הבא לו על ידי איש רומי, ואם כן שור של גוי ברומי שנגח שור של ישראל אז האחרון מן הצועקין ואינן נענין - פסקו גם חכמי ישראל שאין הישראלי מחויב לשלם להגוי על נגיחת שורו - בכל זאת גזר רבן גמליאל באותה שעה על נזילות נכרי שיהא אסור (ירושלמי שם) ועם זה - לחייב שור של ישראל שנגח שור של גוי. לתקנות הסנהדרין באושא תתחשבנה התקנות האלה: א) חייב אדם לזון את ■בניו ובנותיו הקטנות(כתובות מ״ט, ולא כדברי ר׳ אליעזר בן עזריה ור׳ יוחנן בן ברוקה, שם מ״ז>. ב) אסור לאדם לבזבז את ממונו יותר מחומש(שם נ׳, שלא כמנהג השתתפות כל הנכסים שהיה אצל האיסיים והנוצרים הראשונים). ג> הכותב נכסיו לבניו בחייו על הבנים לזון אותו ואת אשתו מן הנכסים ההם. ח אין מנדין לחרם(ירושלמי מועד קטן ממאמרי הנ״ל בהוואסחאד לשנת 2'188 חוברת ג׳.