Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 79

79 פרורים למלחמת־עולם נגד ההכרח והמציאות, בוחר הוא יותר להרכין ■ ראשו לפני ההכרח ולכרות ברית עם המציאות. תחת להשאר ב צ מ צ ו מ ו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת,מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש עוד ״מה שצריך להיות״, כי אם רק ״מה שאפשר להיות״, כלומר: לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה "ההרמוניא" המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כחות אחרים - זהו דגלו של הכהן, אותו ישמור ובעדו ילחם, לא עוד נגד המציאות, כי אם אדרבא,בשם המציאות נגד כל הקמים עליה. הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כח מקורי, אלא הרכבה מקרית מכחות שונים, שאין בינם שום יחם עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שדה החיים בזמן ידוע והיו א נ ו ם י ם יעל ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת. הרעיון החי, המוחלט, השואף לבלוע הכל ולמשול בכל, ה מ ב ל ה ומחדש צורת החיים החיצונית והוא עצמו בלתי מ ש תנה,-הרעיון המקורי הזה עבר ובטל ביחד עם נביאיו, ולא נשאר ממנו אלא כ ח מעשיו, חותם שטחי אשר הספיקה לו השעה להטביע בצורת החיים המורכבת ששלטה בזמנו; והכהנים עוטרים את הצורה הזאת הישנה ומשתדלים לשמרה כולה כמו שהיא, בשביל אותו החותם הנבואי שעליה. גם לאומות העולם עמדו בזמנים שונים נביאים, אשר התהלכו בארץ כרעיונות חיים בעלי גוף, ואחר שהטו את "התנועה הבינונית" הצרה מעט או הרבה נפסקה נבואתם, ותוצאת פעולתה נמסרה לכהנים לשמרה עד עולם. אבל יתר על כולם היתר. הנבואה שורה על ישראל בימי קדם, לא בדרך מקרה, כחזיון זמני, כי אם במשך דורות רבים בלי הפסק, כאלו היתה תבונה עצמית לו, הטבועה ברוחו הלאומי. הרעיון העיקרי של הנבואה העברית היה: ממשלת הצדק המוחלט בכל הבריאה בול ה ז מלמעלה-על ידי "צדיקו של עולם", האוחז בידו מדת משפט ושופט כל בריותיו בצדק, ומלמטה - על ידי האדם, שנברא בצלם וצריך להדבק במדות קונו ולעזור לו כביכול בהנהגת עולמו בדרכי־צדק. הרעיון הזה עם כל תולדותיו הדתיות והמוסריות היה נשמת חייהם של נביאי ישראל, רק בו ראו הכל וחוץ ממנו אין דבר נחשב בעיניהם למאומה. הצדק הוא היופי, הוא הטוב, הוא החכמה והאמת, ומבלעדו- מהבל הם יחד. וכשראה הנביא גזל משפט מצד האדם או מצד ההנהגה העליונה, לא הרבה חקר על הסבות המביאות לכך, לא חפץ לשאת פנים אל ההכרח ולדון את עושי הרע לכף זכות, ועם זה לא בא גם לידי יאוש או ספק בכה הצדק ובאפשרות נצחונו, כי אם - התמרמר, הוציא את רוחו בדברים בוערים כאש, ואחרי כן הוסיף ללכת בדרכו, להלחם מלחמת אידעאלו, ולבו מלא תקוה, כי סוף סוף,